השבוע נתמקד בארבעה סיפורי תשובה, על השווה והשונה ביניהם:
א. רבי אלעזר בן דורדיא
ב. הזהיר במצות ציצית
ג. תשובתו של מנשה
ד. תשובתם של נתן צוציתא (מר עוקבא) ורבי מתיא בן חרש
שלום לכולם. רצינו להעלות לדיון נקודה שהעסיקה אותנו רבות במהלך הלימוד.
האם אדם חוטא יכול לחזור בתשובה תמיד? האם יש נקודת אל-חזור? בה חוטא 'כבד' רוצח, בוגד באישתו, וכו', יכולים לחזור ולקבל את עצמם כמו לפני החטא? אם יש, מה הגבול, בין חטא 'כבד' ל'קל'?
אם אפשר להתייחס לשני המישורים. קבלת החברה את החוטא, וקבלת החוטא את עצמו.
אהלן, לילה טוב כשראם ואני קראנו בהתחלה את המדרש השני (הזהיר במצוות ציצית), נראה היה לי המדרש כסתם סיפור רגיל ובנאלי לחלוטין, של אדם הרוצה לחטוא ומתחרט מפחד העונש כי איזו מצווה מזכירה לו את מורא הדין ועונש הגיהינום וכו' וגו' זמן רב ישבנו על מנת להבין מה מסתתר כאן, והשתמשנו בכלי הטוב ביותר, לטעמנו, העוזר בהתעמקות בתורה- שאלת שאלות. (כמובן, ללא תשובה ידועה מראש- אלא פשוט לנסות לאתר רמזים תמוהים בקטע..) אז כדי לנסות עזור, אנו משתפים את הקבוצה במגוון רב של נקודות בעייתיות במדרש (אותן עזרו לנו למצוא גם שאר חברים שבקבוצה), ודאי שלא אני ולא ראם ענינו על כל השאלות, וגם לא נראה לי שיש איזושהי מטרה כזו, הרצון הוא לשתף ומי שייקח- ייקח מה שייקח.. נראה לנו שלקרוא את כל השאלות זה מתיש, אז מומלץ לקרוא קודם את השאלות מודגשות שהן שאלות שראינו אותן כמרכזיות יותר:
1. מי זה רבי נתן? (האם יש קשר לנתן דציצותא מהמדרש האחרון?) 2. מדוע לנסח: "אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעה"ז.." לא יותר פשוט לנסח- כל מצווה קלה מתן שכרה בעה"ז? 3. ב"עולם הזה" רבי נתן כלל לא מזכיר כמות, ופתאום ב"עולם הבא" הוא לא יודע כמה? מי בכלל דיבר על כמות? הרי לכאורה ודאי שיש שכר למצווה בעולם הבא ומדוע לא פשוט לכתוב - "אין לך כל מצווה.. מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא"?! מה זו ההדגשה של אי ידיעת הכמות בעולם הבא? (ועוד בהמשך נראה שזה חלק הלקח של הסיפור..) 4. למה דווקא ללמוד ממצוות ציצית? מה אומרת לנו הבחירה במצווה זו? 5. ללמוד את השכר דרך מציאות של חטא וכישלון, ולא פשוט לתאר שפע שמקבלים בעקבות מצווה קלה? 6. "שמע שיש זונה בכרכי הים" - כיצד שמע? מה הביא אותו לשמוע? 7. מה מסמלים כרכי הים? 8. מה אומר לנו המספר 400 (זהובים) בהקשר לתשלום (האם יש קשר ל4 עדים)? 9. מהי קביעת הזמן? אם היה מדובר פה על משהו בסגנון של קביעת תור לרופא- אז היא הייתה צריכה לקבוע את התור ולא הוא (במיוחד אם היא כזו מבוקשת ויקרה)? 10. "כהשגיע זמנו" מדוע לציין זאת? הרי מעצם קביעת הזמן אנו מניחים שכשהוא יגיע- הוא יגיע בזמן אלא אם כן השתבש משהו.. 11. מדוע יושב על הפתח ולא נכנס? 12. מדוע היא טורחת וקוראת לו ולא השפחה שגם כך שמשה אמצעי תקשורת ביניהם? ומדוע בכלל בכלל מסופר שקראו לו והוא נכנס? (סתם כך- במדרש הראשון כל השלבים האלו פשוט לא קיימים) 13. מה מספר לנו המספר 7? 14. מה תפקיד המיטות והסולמות, ומדוע המיטה האחרונה שונה? 15. מדוע אחרי כל ה"עלייה לרגל" הזו הוא פשוט מתיישב, ולכאורה לא עושה דבר?! 16. האם הוא התפשט לגמרי? אם כן- כיצד הציצית טפחה על פניו? 17. מדוע נשמט וישב על הקרקע, אם כבר התגבר- שיברח וזהו? 18. מדוע היא לא מניחה לו, הרי קיבלה את הכסף? (כנראה שהיופי מאוד מאוד חשוב לה..) 19.מה אומרת לנו לשון "שבועתה" -דווקא ברומי? (כשמישהו נשבע בדרך כלל הוא נשבע בדבר החשוב לו..) 20. האם השכר ועונש- זה מה שגורם לו להתגבר הרי זו מדרגה נמוכה מאוד? ובכלל הציצית מזכירה הרבה דברים אבל שכר ועונש זה לא אחד מהם! וכי היה לו זמן ופנאי נפשי לפלפולים? 21. על מה העידו 4 העדים? 22. מדוע היא מחפשת את שמו? מה אומרת לנו העובדה שלא ידעה אותו קודם לכן? 23. מהי האריכות הזו- שם, עיר, רב, בית מדרש ? 24. מה משמעות הכתיבה? וכי לא יכלה לזכור את הכל בעל פה? 25. מהי חלוקת הנכסים? מדוע דווקא לשלושה חלקים- מדוע למלכות? 26.המצעות, אם היא לא חילקה אותם אז מה היא עושה איתם? (הרי הם לא בשליש שנטלה בידה) והרי בסוף הם אצלה? ובכלל- לא עדיף להיפטר מהם, הרי הם מסמלים את עברה העכור? 27. (הדו-שיח עם רבי חייא בכלל הזוי) מדוע היא מבקשת שיצווה? ומי הם אלו שיעשו אותה גיורת? לא היה פשוט יותר לבקש- אנא, גייר אותי? 28. מה שואל רבי חייא? אם זה מבחן (גירות לשם נישואין לא תופסת) אז מדוע דווקא כשהיא "עונה" תשובה לא נכונה היא "עוברת"? 29. מדוע היא מוציאה את הכתב ולא פשוט אומרת לו? 30. כיצד יתכן שרבי חייא מגייר אותה הרי זה גיור לשם נישואים ולא לשם שמיים כלל?! 31. מה המשמעות של האמירה "אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר"? 32. מהו השכר? (האישה, זה שלא חטא, המצעות?) 33. מובן שיש פה איזשהו שכר בעולם הזה. אך מה הקשר בין הסיפור לבין זה שרבי נתן לא יודע מה השכר לעולם הבא?
כאן הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. כאן הוא מבין "שמלמעלה עד למטה יש אותו מרחק". זוהי נקודת השיא בעלילה. אם עד עכשיו הוא זיהה את עצמו כקובע הכל, פתאום הוא חטא וניסה להיכלל במסגרת אחרת, תחת קורת גג רחבה המכילה כמה אנשים ותרבויות, היודעת לקבל גם את החוטא, ובעצם מבקשת רחמים על החוטא, יוצרת מציאות בה גם לחוטא יש יכולת לחיות עם חטאו. כאן הוא מבין שנכון שאי אפשר לאסור להוציא עצמו מבית האסורים, אך ההחלטה על התיקון, האחריות על התיקון, היא עליו. כל אחד מאתינו אדון לעצמו, אין שום דבר שאדם יצר ולא יכול לשנות, ולכן הוא חייב לקחת את האחריות על עצמו, לזהות את היכולת שלו למשוך עצמו מהביצה אותה הוא ניסה לעבור. הוא מכניס את ראשו אל תוך ברכיו, שתי ברכיו. יש כאן איזשהו ציור ענוג, על אדם שמצטער כל כך על חייו, שמבין את גודל טעויותיו, ומנסה לחזור לבטן אימו, לתנוחת העובר הראשונית, לחמימות הזו שלפני החטא. שתי הברכיים הם מעין רחם. הבכי של אלעזר הוא בכי של השלמה, של הבנה שהוא יצר את המצב, והוא מסכים לשלם את המחיר על מנת לשלם אותו. הוא מבין שהוא כל כך עבד של הרע, של היצר של עצמו, שרק שינוי מהשורש, רק מוות, יוביל לידה חדשה. יציאת נשמתו היא מחויבת, היא השלב שאותו חייבים לעבור על מנת להצמיח נשמה חדשה. הוא היה חייב לעבור מטמורפוזה קיצונית של מוות כדי שתהיה משמעות לחייו. זהו מהלך כל כך מרוחק מהעולם, כל כך קיצוני, שהעולם עצמו לא יודע להתמודד איתו, שאנו נצרכים לקול טרנסצנדנטי, חיצוני, שיודיע לנו שהוא מזומן לחיי העולם הבא, שהפעולה עבדה, שהתיקון קרה, ומהחטא יצאו חיים חדשים, עולם הולך ובא. אנו עדים כאן לבירור שמודיע שהאדם יכול לגאול את עצמו, להוציא עצמו מבית האסורים שהוא נעול בתוכו, שבו הוא האסיר אך גם הסוהר. התשובה כאן היא פריצת הסדר הקיים, היא חיבור מהותי לעצמך, עד כדי לידה מחדש, מוות של כל הישן, רציחת עצמך החוטא, וחיים בעולם הבא של עצמך החדש. זהו סיפור מאלף על היכולת של האדם להרוס ולתקן לעצמו את החיים, זהו סיפור שמח, לא על עצב ומוות, אלא על תיקון, על עלייה מאפס למאה, בכמה שניות. זוהי בכייתו של רבי. המהירות, הדרסטיות, היא כל כך מהותית, כל כך מייצגת את העולם הזה, עד כדי כך שזה נראה לא הוגן, שלעשות מהלך סדיר, ארוך, סיזיפי בעולם זה מיותר, מכיוון שתמיד תוכל להוליד את עצמך בחזרה, תמיד תוכל להרוג את הרע שיצרת, שהאכלת. האם מישהו מאיתנו מעיז לקחת זאת בחשבון בחיים שלו? לחיות כך ששום דבר לא גמור, שתמיד ניתן לתקן? האם ניתן להחיות אמירה אמפירית שהאדם הוא אדון עצמו, ורק הוא האחראי לגורלו? פרשנות נוספת- אין יכולת לאדם לחזור מחטאים שהוציאו את המאזן מכלל שליטה. האדם ממהותו הוא טוב, וכל עוד יש בו עוד קצת טוב, קצת נקיות, הקצת הזה יכול להציל אותו, להאיר הרבה מהחושך שהוא יצר. אך החירותיות של האדם היא כל כך גדולה ומהותית עד שהוא יכול מתוך החירות לשלול לעצמו את החירות, להתמסר למשהו אחר, לעבודה שזרה לו, לאישיותו, למהותו. דוגמא נוספת לכך היא הכבדת לב פרעה, יצירת דטרמיניזם רוחני, מעיין יצר שגובר על האדם, שהופך את המהות הפנימית שלך לחוטאת. הסירוב של פרעה ושל אלעזר יוצרים סירוב עמוק, מהותי, חסר יכולת שינוי. רבי אלעזר כאן הוא דמות שהלכה עד הקצה עם היצר, עם האימפולסיביות שבו, ויצר מאזן אימה של אני= לא אני. אין לאדם יכולת לצאת ממאזן זה, אין לנו יכולת לחזור בתשובה, לתקן את עצמנו, אם אנחנו לא עצמנו. הבכי הוא אמירה כל כך חזקה דווקא בגלל שזו געייה לא מוסברת, בלי מילים או תירוצים, רק דממת הלב. התשובה של רבי אלעזר היא שריפת העולם הישן, חוסר יכולת לצאת מעצמו. התשובה היא ההבנה שמעשים קיצוניים גוררים תגובה קיצונית, ולכן הוא מת. המיתה היא הדרך היחידה לתקן אדם שהוא לא אדם, המיתה מבררת מה האדם היה בחייו, השנייה האחרונה, הבכי, החרטה, ביררו שלמרות שאין לו יכולת לשנות את איך שהוא עשה את עצמו, יש לו רצון לשינוי. בעולם הזה בוחנים אותנו לא על פי הרצון אלא על פי היכולת, המעשים, הפרקטיקה, בה רבי אלעזר הוא 'מלך החוטאים', אך בעולם הבא, עולם הרצון והאמת, נבחנים כליות ולב, וכאן מוכיחה הבת קול שאין צדיק כרבי אלעזר, אין אדם שכל כך מאס ברע שבו ממנו. לרבי אלעזר יש את היכולת להחליט האם הוא נשאר חוטא, או שמא הוא חוזר בתשובה ומת. שני הצדדים הם קיצוניים, שני הצדדים אומרים שיש כוח אחד מרכזי בחיים שלו שהולך להימחק, והבחירה שלו היא איזה צד למחוק. התיקון כאן הוא חוסר התיקון, הוא ההבנה שאני מחולל עצמי עד הסוף, ולכן אני חוללתי גם את חוסר החירות, את העבדות. לקיחת האחריות היא החזרה לחירות קשה, למוות. מה ניתן ללמוד מהסיפור על פי פרשנות זאת? האם יש אדם כיום שאמליץ לו למות כדי להשתנות? האם כל הלימוד מהסיפור כאן הוא לא ללכת עד הסוף עם היצר, עם הזרות, שהרי אין דרך חזרה? האם אין מסר חיובי של שינוי?
התגובה הקודמת היא שתי הבנות שהיו לנו בתיקון חטאו, בתשובתו של אלעזר. איזו נראית לכם יותר אמיתית? איזו נראית לכם יותר צמודה לטקסט? האם האפשרות השנייה היא מוסרית? האם האפשרות הראשונה היא נאיבית?
פרשנות למצוות ציצית שהתחדדה לנו דרך הסיפור על הזהיר. מה אתם אומרים? לנו זה נראה ממש ה'פשט' של המדרש.
מצוות ציצית מתבררת פה כמצווה שיעודה הוא לראות את מצוות ה', ולא לעבור עבירות. "וראיתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם" . התחושה של החטא היא ניכור, היא כך שכל מעשה עומד בפני עצמו, כל עשייה, כל פרקטיקה, לא משפיעה על המכלול, לא משנה את האדם, אלא היא יציאה מהסדר. האדם החוטא לרוב 'עובד על עצמו' ואומר שהוא עכשיו יחטא, וזה לא ישנה כלום, יש את הסדר הרגיל של חייו, והוא עכשיו יוצא ממנו, אך היציאה לא תשנה את הסדר. לא כל מעשה משפיע על האישיות.
לעומת זאת מצוות ציצית מלמדת אותנו אחרת. ציצית היא בעצם בגד. אותו בגד שהאדם החוטא מנסה לשכנע את עצמו, שיש משהו עקרוני, רציני, מהותי, חזק, שלא מושפע מכל פרט. אך הציצית מוזנת מהפתילות שלה. הציצית היא בעצם אמירה שכל הבגד, כל המכלול, הוא לא עומד בפני עצמו, אלא הוא סך כל המעשים שלנו. אין מעשה שאנו עושים שלא משפיע על מי שאנחנו. ולכן כל עבירה היא בעצם יציאה, כל מאיסה היא בעצם פגיעה בבגד עצמו.
אחרי שאותו 'זהיר' בנה לעצמו את כל אותם הבניינים הפסיכולוגים, שזה שהוא הולך לאותה זונה לא ישנה כלום, ואח"כ הוא יחזור לבית המדרש והכול יבוא על מקומו בשלום. יש את ה'אני' שלו, בבית המדרש, ויש את כרכי הים. פתאום עולות אל פניו, אל צלם אלוקים שבו הציציות ואומרות לו ישר בפנים, אין סרט כזה, זה הכל חלק ממך, זה הכל ייחרט באישיות שלך. כאן הוא מבין שהוא יצר לעצמו מחיצה בינו לבין העולם, הוא כל חייו הילך מעל העולם, מעל המציאות, ולכן הוא יורד לקרקע, חוזר למציאות האמיתית שלו. כל חייו הוא הגביה את עצמו כך שלא יצטרך לפסוע על המציאות, שלא ירגיש שכל אבן או קוץ מזיזים לו, אלא שהוא מעליהם. פתאום הוא מבין שהוא חייב לחזור לראשוניות, לקרקעיות, להבנה שלא בונים בניינים באוויר, אלא הם חלק מהרצפה, מהקרקע.
כמה פעמים בחיים שלנו אנו משכנעים את עצמנו שאנו עושים את המהלך הטבעי, שבעצם אנו בוגדים שחיים שלנו, שאנו יוצרים לעצמנו חיץ עם המציאות, יוצרים נעליים שיגרמו לנו לא להרגיש את קושי הדרך. הציצית היא עדות כפולה, גם לכך שהקב"ה עתיד להיפרע, וגם לכך שהוא עתיד לשלם שכר. שני צדדים למכלול האישיות שלך, ובשניהם כל יציאה היא פגיעה. לא רק עבירה היא יציאה מהסדר, מהבגד, אלא גם קיום המצווה הוא הוספת פתילות לציצית האנושית שלך, הוא עוד חוט, עוד קשר, לאישיותך.
גם הזונה מבינה את זה. ולכן היא מבקשת ממנו לספר לה מי הוא באמת, מה ה'תעודת זהות' שלו. היא מכריחה אותו לעמוד אל מול עצמו, להבין שהוא אישיות לא מתחלקת, שיש לו מקום בעולם. "אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת" . הוא נותן לה את פרטיו, שמו, עירו, בית מדרשו ורבו. כאן הוא כבר מבין שהוא חלק ממשהו, שיש לו אחיזה במציאות, שיש לו בגד, ולכן אפילו הליכה לכרכי הים לא תשנה את מי שהוא, לא תגרום לו לחטוא בלי שזה ייקשר למציאות חייו. הוא והיא מבינים שיש אישיות אחד, ש"נפש האדם אחת היא" ולכן החטא שאדם עושה או לא עושה בכרכי הים, הוא פועל יוצא, הוא משפיע על מי שהוא באמת, על ה'תעודת זהות' שלו.
התשובה כאן היא של אמת, פשטות. המניע לחזרה בתשובה הוא לא הבעיטה בגסות, הוא לא השינוי העמוק, אלא דווקא הדבקות ב'רוח ישראל סבא', בהלכה במובן השטחי שלה. היכולת להידבק בתשובה, לחיות כל החיים את התשובה, היא לאמץ מצווה, מקום שבו אתה מחובר לגמרי להלכה, למכלול. אולי זהו השכר בעול הזה, לא זה שעכשיו היא אשתו, אלא זה שעכשיו היא בתוך מסגרת החיים הנורמאלית שלו, בתוך ה'בגד' שלו, היא מותרת לו, היא חלק מאישיותו. השכר כאן הוא החיבור להלכה, למכלול החיים האמיתי שלך, בלי פריצות או יציאות. השכר הוא אישיות אמיתית, הוא היכולת לקחת כל דבר ולהפוך אותו לחוטים אשר ירכיבו את הציצית שלך, למעשים אשר יצרו אישיות, שהיא באמת אתה. החיבור למצווה אחת, היכולת לחיות מכלול, גורם לכל דבר אחר להיקשר אליו, לחיות אותו בהיתר.
החזרה בתשובה כאן, היא נקודה שמאוד מעסיקה אותי לאחרונה. החזרה כאן היא לחזור אל עבר נקודה קיימת, לא אל איזו נקודה פרוצה, שסללת את דרכך אליה בכוח, בהתמדה, אלא דווקא לחזור למקום שברור לך, שאין עליו ספקות, שתמיד זיהית אותו כחלק ממך. התשובה כאן היא איזושהי נקודה בחיים שבה אתה מאמין, ולא משנה במה, בך, באלוקים, בשכר ועונש. אם יש לך נקודת אינטראקציה ישירה עם המציאות, היא תמיד תופיע בך כאשר תברח ממנה. המציאות היא-היא התשובה, אליה הכל חוזר, שב.
שלום לכולם. רצינו להעלות לדיון נקודה שהעסיקה אותנו רבות במהלך הלימוד.
השבמחקהאם אדם חוטא יכול לחזור בתשובה תמיד? האם יש נקודת אל-חזור? בה חוטא 'כבד' רוצח, בוגד באישתו, וכו', יכולים לחזור ולקבל את עצמם כמו לפני החטא? אם יש, מה הגבול, בין חטא 'כבד' ל'קל'?
אם אפשר להתייחס לשני המישורים. קבלת החברה את החוטא, וקבלת החוטא את עצמו.
לימוד פורה, יונתן וראם.
אהלן, לילה טוב
השבמחקכשראם ואני קראנו בהתחלה את המדרש השני (הזהיר במצוות ציצית), נראה היה לי המדרש כסתם סיפור רגיל ובנאלי לחלוטין, של אדם הרוצה לחטוא ומתחרט מפחד העונש כי איזו מצווה מזכירה לו את מורא הדין ועונש הגיהינום וכו' וגו'
זמן רב ישבנו על מנת להבין מה מסתתר כאן, והשתמשנו בכלי הטוב ביותר, לטעמנו, העוזר בהתעמקות בתורה- שאלת שאלות. (כמובן, ללא תשובה ידועה מראש- אלא פשוט לנסות לאתר רמזים תמוהים בקטע..)
אז כדי לנסות עזור, אנו משתפים את הקבוצה במגוון רב של נקודות בעייתיות במדרש (אותן עזרו לנו למצוא גם שאר חברים שבקבוצה), ודאי שלא אני ולא ראם ענינו על כל השאלות, וגם לא נראה לי שיש איזושהי מטרה כזו, הרצון הוא לשתף ומי שייקח- ייקח מה שייקח..
נראה לנו שלקרוא את כל השאלות זה מתיש, אז מומלץ לקרוא קודם את השאלות מודגשות שהן שאלות שראינו אותן כמרכזיות יותר:
1. מי זה רבי נתן? (האם יש קשר לנתן דציצותא מהמדרש האחרון?)
2. מדוע לנסח: "אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעה"ז.." לא יותר פשוט לנסח- כל מצווה קלה מתן שכרה בעה"ז?
3. ב"עולם הזה" רבי נתן כלל לא מזכיר כמות, ופתאום ב"עולם הבא" הוא לא יודע כמה? מי בכלל דיבר על כמות? הרי לכאורה ודאי שיש שכר למצווה בעולם הבא ומדוע לא פשוט לכתוב - "אין לך כל מצווה.. מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא"?! מה זו ההדגשה של אי ידיעת הכמות בעולם הבא? (ועוד בהמשך נראה שזה חלק הלקח של הסיפור..)
4. למה דווקא ללמוד ממצוות ציצית? מה אומרת לנו הבחירה במצווה זו?
5. ללמוד את השכר דרך מציאות של חטא וכישלון, ולא פשוט לתאר שפע שמקבלים בעקבות מצווה קלה?
6. "שמע שיש זונה בכרכי הים" - כיצד שמע? מה הביא אותו לשמוע?
7. מה מסמלים כרכי הים?
8. מה אומר לנו המספר 400 (זהובים) בהקשר לתשלום (האם יש קשר ל4 עדים)?
9. מהי קביעת הזמן? אם היה מדובר פה על משהו בסגנון של קביעת תור לרופא- אז היא הייתה צריכה לקבוע את התור ולא הוא (במיוחד אם היא כזו מבוקשת ויקרה)?
10. "כהשגיע זמנו" מדוע לציין זאת? הרי מעצם קביעת הזמן אנו מניחים שכשהוא יגיע- הוא יגיע בזמן אלא אם כן השתבש משהו..
11. מדוע יושב על הפתח ולא נכנס?
12. מדוע היא טורחת וקוראת לו ולא השפחה שגם כך שמשה אמצעי תקשורת ביניהם? ומדוע בכלל בכלל מסופר שקראו לו והוא נכנס? (סתם כך- במדרש הראשון כל השלבים האלו פשוט לא קיימים)
13. מה מספר לנו המספר 7?
14. מה תפקיד המיטות והסולמות, ומדוע המיטה האחרונה שונה?
15. מדוע אחרי כל ה"עלייה לרגל" הזו הוא פשוט מתיישב, ולכאורה לא עושה דבר?!
16. האם הוא התפשט לגמרי? אם כן- כיצד הציצית טפחה על פניו?
17. מדוע נשמט וישב על הקרקע, אם כבר התגבר- שיברח וזהו?
18. מדוע היא לא מניחה לו, הרי קיבלה את הכסף? (כנראה שהיופי מאוד מאוד חשוב לה..)
19.מה אומרת לנו לשון "שבועתה" -דווקא ברומי? (כשמישהו נשבע בדרך כלל הוא נשבע בדבר החשוב לו..)
20. האם השכר ועונש- זה מה שגורם לו להתגבר הרי זו מדרגה נמוכה מאוד? ובכלל הציצית מזכירה הרבה דברים אבל שכר ועונש זה לא אחד מהם! וכי היה לו זמן ופנאי נפשי לפלפולים?
21. על מה העידו 4 העדים?
22. מדוע היא מחפשת את שמו? מה אומרת לנו העובדה שלא ידעה אותו קודם לכן?
23. מהי האריכות הזו- שם, עיר, רב, בית מדרש ?
24. מה משמעות הכתיבה? וכי לא יכלה לזכור את הכל בעל פה?
25. מהי חלוקת הנכסים? מדוע דווקא לשלושה חלקים- מדוע למלכות?
26.המצעות, אם היא לא חילקה אותם אז מה היא עושה איתם? (הרי הם לא בשליש שנטלה בידה) והרי בסוף הם אצלה? ובכלל- לא עדיף להיפטר מהם, הרי הם מסמלים את עברה העכור?
27. (הדו-שיח עם רבי חייא בכלל הזוי) מדוע היא מבקשת שיצווה? ומי הם אלו שיעשו אותה גיורת? לא היה פשוט יותר לבקש- אנא, גייר אותי?
28. מה שואל רבי חייא? אם זה מבחן (גירות לשם נישואין לא תופסת) אז מדוע דווקא כשהיא "עונה" תשובה לא נכונה היא "עוברת"?
29. מדוע היא מוציאה את הכתב ולא פשוט אומרת לו?
30. כיצד יתכן שרבי חייא מגייר אותה הרי זה גיור לשם נישואים ולא לשם שמיים כלל?!
31. מה המשמעות של האמירה "אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר"?
32. מהו השכר? (האישה, זה שלא חטא, המצעות?)
33. מובן שיש פה איזשהו שכר בעולם הזה. אך מה הקשר בין הסיפור לבין זה שרבי נתן לא יודע מה השכר לעולם הבא?
מקווים שעזרנו קצת..
כאן הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. כאן הוא מבין "שמלמעלה עד למטה יש אותו מרחק". זוהי נקודת השיא בעלילה. אם עד עכשיו הוא זיהה את עצמו כקובע הכל, פתאום הוא חטא וניסה להיכלל במסגרת אחרת, תחת קורת גג רחבה המכילה כמה אנשים ותרבויות, היודעת לקבל גם את החוטא, ובעצם מבקשת רחמים על החוטא, יוצרת מציאות בה גם לחוטא יש יכולת לחיות עם חטאו. כאן הוא מבין שנכון שאי אפשר לאסור להוציא עצמו מבית האסורים, אך ההחלטה על התיקון, האחריות על התיקון, היא עליו. כל אחד מאתינו אדון לעצמו, אין שום דבר שאדם יצר ולא יכול לשנות, ולכן הוא חייב לקחת את האחריות על עצמו, לזהות את היכולת שלו למשוך עצמו מהביצה אותה הוא ניסה לעבור. הוא מכניס את ראשו אל תוך ברכיו, שתי ברכיו. יש כאן איזשהו ציור ענוג, על אדם שמצטער כל כך על חייו, שמבין את גודל טעויותיו, ומנסה לחזור לבטן אימו, לתנוחת העובר הראשונית, לחמימות הזו שלפני החטא. שתי הברכיים הם מעין רחם. הבכי של אלעזר הוא בכי של השלמה, של הבנה שהוא יצר את המצב, והוא מסכים לשלם את המחיר על מנת לשלם אותו. הוא מבין שהוא כל כך עבד של הרע, של היצר של עצמו, שרק שינוי מהשורש, רק מוות, יוביל לידה חדשה. יציאת נשמתו היא מחויבת, היא השלב שאותו חייבים לעבור על מנת להצמיח נשמה חדשה. הוא היה חייב לעבור מטמורפוזה קיצונית של מוות כדי שתהיה משמעות לחייו. זהו מהלך כל כך מרוחק מהעולם, כל כך קיצוני, שהעולם עצמו לא יודע להתמודד איתו, שאנו נצרכים לקול טרנסצנדנטי, חיצוני, שיודיע לנו שהוא מזומן לחיי העולם הבא, שהפעולה עבדה, שהתיקון קרה, ומהחטא יצאו חיים חדשים, עולם הולך ובא. אנו עדים כאן לבירור שמודיע שהאדם יכול לגאול את עצמו, להוציא עצמו מבית האסורים שהוא נעול בתוכו, שבו הוא האסיר אך גם הסוהר. התשובה כאן היא פריצת הסדר הקיים, היא חיבור מהותי לעצמך, עד כדי לידה מחדש, מוות של כל הישן, רציחת עצמך החוטא, וחיים בעולם הבא של עצמך החדש. זהו סיפור מאלף על היכולת של האדם להרוס ולתקן לעצמו את החיים, זהו סיפור שמח, לא על עצב ומוות, אלא על תיקון, על עלייה מאפס למאה, בכמה שניות. זוהי בכייתו של רבי. המהירות, הדרסטיות, היא כל כך מהותית, כל כך מייצגת את העולם הזה, עד כדי כך שזה נראה לא הוגן, שלעשות מהלך סדיר, ארוך, סיזיפי בעולם זה מיותר, מכיוון שתמיד תוכל להוליד את עצמך בחזרה, תמיד תוכל להרוג את הרע שיצרת, שהאכלת. האם מישהו מאיתנו מעיז לקחת זאת בחשבון בחיים שלו? לחיות כך ששום דבר לא גמור, שתמיד ניתן לתקן? האם ניתן להחיות אמירה אמפירית שהאדם הוא אדון עצמו, ורק הוא האחראי לגורלו?
השבמחקפרשנות נוספת- אין יכולת לאדם לחזור מחטאים שהוציאו את המאזן מכלל שליטה. האדם ממהותו הוא טוב, וכל עוד יש בו עוד קצת טוב, קצת נקיות, הקצת הזה יכול להציל אותו, להאיר הרבה מהחושך שהוא יצר. אך החירותיות של האדם היא כל כך גדולה ומהותית עד שהוא יכול מתוך החירות לשלול לעצמו את החירות, להתמסר למשהו אחר, לעבודה שזרה לו, לאישיותו, למהותו. דוגמא נוספת לכך היא הכבדת לב פרעה, יצירת דטרמיניזם רוחני, מעיין יצר שגובר על האדם, שהופך את המהות הפנימית שלך לחוטאת. הסירוב של פרעה ושל אלעזר יוצרים סירוב עמוק, מהותי, חסר יכולת שינוי. רבי אלעזר כאן הוא דמות שהלכה עד הקצה עם היצר, עם האימפולסיביות שבו, ויצר מאזן אימה של אני= לא אני. אין לאדם יכולת לצאת ממאזן זה, אין לנו יכולת לחזור בתשובה, לתקן את עצמנו, אם אנחנו לא עצמנו. הבכי הוא אמירה כל כך חזקה דווקא בגלל שזו געייה לא מוסברת, בלי מילים או תירוצים, רק דממת הלב. התשובה של רבי אלעזר היא שריפת העולם הישן, חוסר יכולת לצאת מעצמו. התשובה היא ההבנה שמעשים קיצוניים גוררים תגובה קיצונית, ולכן הוא מת. המיתה היא הדרך היחידה לתקן אדם שהוא לא אדם, המיתה מבררת מה האדם היה בחייו, השנייה האחרונה, הבכי, החרטה, ביררו שלמרות שאין לו יכולת לשנות את איך שהוא עשה את עצמו, יש לו רצון לשינוי. בעולם הזה בוחנים אותנו לא על פי הרצון אלא על פי היכולת, המעשים, הפרקטיקה, בה רבי אלעזר הוא 'מלך החוטאים', אך בעולם הבא, עולם הרצון והאמת, נבחנים כליות ולב, וכאן מוכיחה הבת קול שאין צדיק כרבי אלעזר, אין אדם שכל כך מאס ברע שבו ממנו. לרבי אלעזר יש את היכולת להחליט האם הוא נשאר חוטא, או שמא הוא חוזר בתשובה ומת. שני הצדדים הם קיצוניים, שני הצדדים אומרים שיש כוח אחד מרכזי בחיים שלו שהולך להימחק, והבחירה שלו היא איזה צד למחוק. התיקון כאן הוא חוסר התיקון, הוא ההבנה שאני מחולל עצמי עד הסוף, ולכן אני חוללתי גם את חוסר החירות, את העבדות. לקיחת האחריות היא החזרה לחירות קשה, למוות. מה ניתן ללמוד מהסיפור על פי פרשנות זאת? האם יש אדם כיום שאמליץ לו למות כדי להשתנות? האם כל הלימוד מהסיפור כאן הוא לא ללכת עד הסוף עם היצר, עם הזרות, שהרי אין דרך חזרה? האם אין מסר חיובי של שינוי?
התגובה הקודמת היא שתי הבנות שהיו לנו בתיקון חטאו, בתשובתו של אלעזר. איזו נראית לכם יותר אמיתית? איזו נראית לכם יותר צמודה לטקסט? האם האפשרות השנייה היא מוסרית? האם האפשרות הראשונה היא נאיבית?
השבמחקלימוד פורה, יונתן וראם.
פרשנות למצוות ציצית שהתחדדה לנו דרך הסיפור על הזהיר. מה אתם אומרים? לנו זה נראה ממש ה'פשט' של המדרש.
השבמחקמצוות ציצית מתבררת פה כמצווה שיעודה הוא לראות את מצוות ה', ולא לעבור עבירות. "וראיתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם" . התחושה של החטא היא ניכור, היא כך שכל מעשה עומד בפני עצמו, כל עשייה, כל פרקטיקה, לא משפיעה על המכלול, לא משנה את האדם, אלא היא יציאה מהסדר. האדם החוטא לרוב 'עובד על עצמו' ואומר שהוא עכשיו יחטא, וזה לא ישנה כלום, יש את הסדר הרגיל של חייו, והוא עכשיו יוצא ממנו, אך היציאה לא תשנה את הסדר. לא כל מעשה משפיע על האישיות.
לעומת זאת מצוות ציצית מלמדת אותנו אחרת. ציצית היא בעצם בגד. אותו בגד שהאדם החוטא מנסה לשכנע את עצמו, שיש משהו עקרוני, רציני, מהותי, חזק, שלא מושפע מכל פרט. אך הציצית מוזנת מהפתילות שלה. הציצית היא בעצם אמירה שכל הבגד, כל המכלול, הוא לא עומד בפני עצמו, אלא הוא סך כל המעשים שלנו. אין מעשה שאנו עושים שלא משפיע על מי שאנחנו. ולכן כל עבירה היא בעצם יציאה, כל מאיסה היא בעצם פגיעה בבגד עצמו.
אחרי שאותו 'זהיר' בנה לעצמו את כל אותם הבניינים הפסיכולוגים, שזה שהוא הולך לאותה זונה לא ישנה כלום, ואח"כ הוא יחזור לבית המדרש והכול יבוא על מקומו בשלום. יש את ה'אני' שלו, בבית המדרש, ויש את כרכי הים. פתאום עולות אל פניו, אל צלם אלוקים שבו הציציות ואומרות לו ישר בפנים, אין סרט כזה, זה הכל חלק ממך, זה הכל ייחרט באישיות שלך. כאן הוא מבין שהוא יצר לעצמו מחיצה בינו לבין העולם, הוא כל חייו הילך מעל העולם, מעל המציאות, ולכן הוא יורד לקרקע, חוזר למציאות האמיתית שלו. כל חייו הוא הגביה את עצמו כך שלא יצטרך לפסוע על המציאות, שלא ירגיש שכל אבן או קוץ מזיזים לו, אלא שהוא מעליהם. פתאום הוא מבין שהוא חייב לחזור לראשוניות, לקרקעיות, להבנה שלא בונים בניינים באוויר, אלא הם חלק מהרצפה, מהקרקע.
כמה פעמים בחיים שלנו אנו משכנעים את עצמנו שאנו עושים את המהלך הטבעי, שבעצם אנו בוגדים שחיים שלנו, שאנו יוצרים לעצמנו חיץ עם המציאות, יוצרים נעליים שיגרמו לנו לא להרגיש את קושי הדרך. הציצית היא עדות כפולה, גם לכך שהקב"ה עתיד להיפרע, וגם לכך שהוא עתיד לשלם שכר. שני צדדים למכלול האישיות שלך, ובשניהם כל יציאה היא פגיעה. לא רק עבירה היא יציאה מהסדר, מהבגד, אלא גם קיום המצווה הוא הוספת פתילות לציצית האנושית שלך, הוא עוד חוט, עוד קשר, לאישיותך.
גם הזונה מבינה את זה. ולכן היא מבקשת ממנו לספר לה מי הוא באמת, מה ה'תעודת זהות' שלו. היא מכריחה אותו לעמוד אל מול עצמו, להבין שהוא אישיות לא מתחלקת, שיש לו מקום בעולם. "אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת" . הוא נותן לה את פרטיו, שמו, עירו, בית מדרשו ורבו. כאן הוא כבר מבין שהוא חלק ממשהו, שיש לו אחיזה במציאות, שיש לו בגד, ולכן אפילו הליכה לכרכי הים לא תשנה את מי שהוא, לא תגרום לו לחטוא בלי שזה ייקשר למציאות חייו. הוא והיא מבינים שיש אישיות אחד, ש"נפש האדם אחת היא" ולכן החטא שאדם עושה או לא עושה בכרכי הים, הוא פועל יוצא, הוא משפיע על מי שהוא באמת, על ה'תעודת זהות' שלו.
התשובה כאן היא של אמת, פשטות. המניע לחזרה בתשובה הוא לא הבעיטה בגסות, הוא לא השינוי העמוק, אלא דווקא הדבקות ב'רוח ישראל סבא', בהלכה במובן השטחי שלה. היכולת להידבק בתשובה, לחיות כל החיים את התשובה, היא לאמץ מצווה, מקום שבו אתה מחובר לגמרי להלכה, למכלול. אולי זהו השכר בעול הזה, לא זה שעכשיו היא אשתו, אלא זה שעכשיו היא בתוך מסגרת החיים הנורמאלית שלו, בתוך ה'בגד' שלו, היא מותרת לו, היא חלק מאישיותו. השכר כאן הוא החיבור להלכה, למכלול החיים האמיתי שלך, בלי פריצות או יציאות. השכר הוא אישיות אמיתית, הוא היכולת לקחת כל דבר ולהפוך אותו לחוטים אשר ירכיבו את הציצית שלך, למעשים אשר יצרו אישיות, שהיא באמת אתה. החיבור למצווה אחת, היכולת לחיות מכלול, גורם לכל דבר אחר להיקשר אליו, לחיות אותו בהיתר.
החזרה בתשובה כאן, היא נקודה שמאוד מעסיקה אותי לאחרונה. החזרה כאן היא לחזור אל עבר נקודה קיימת, לא אל איזו נקודה פרוצה, שסללת את דרכך אליה בכוח, בהתמדה, אלא דווקא לחזור למקום שברור לך, שאין עליו ספקות, שתמיד זיהית אותו כחלק ממך. התשובה כאן היא איזושהי נקודה בחיים שבה אתה מאמין, ולא משנה במה, בך, באלוקים, בשכר ועונש. אם יש לך נקודת אינטראקציה ישירה עם המציאות, היא תמיד תופיע בך כאשר תברח ממנה. המציאות היא-היא התשובה, אליה הכל חוזר, שב.
יום טוב, יונתן וראם.
לכל בני החבורה
השבמחקמדרש מעניין מאוד שלענ"ד שופך אור רב על 'מהות' תשובתו של ר"א בן דורדיא
ויקרא רבה (וילנא) פרשה לא סימן ד
וישם פניו בין ברכיו ולמה שם פניו בין ברכיו אמר לפני הקב"ה רבש"ע אם אין לנו זכות הבט לברית מילה
בהקשר זה מומלץ לראות את דבריו היפים של נתנאל (נתי) על חלק זה ..