אברהם וסדום (2)

להורדת שיעור השמע לחץ כאן

אברהם וסדום (1)

אין הכוונה למצות את פרשת סדום 'כי רבה היא'.
לא נעסוק בחטא של סדום, עצמו בסיבותיו ויחודו, בעונשו ובתיקונו, אלא בחידוש המהפכני היוצא אל הפועל מלב ליבה של התרחשות זו – הדיאלוג שבין אברהם לקב"ה. דיאלוג שהק"ה לא רק מאפשר אותו אלא יוזם אותו, בהתגלות המגלה את סוד ההנהגה האלוהית לאדם, ואף נמלכת בו, קוראת לו להתבונן, לעיין, לקחת אחריות, ולהיות שותף פעיל בהכרעה הסופית.

ננסה להבין את את הדיון הזה, את הטענות והתשובות של שני הצדדים, ואת תוצאותיו העיוניות והמעשיות, ומתוך כך את משמעויותיו לנו, בני אאע"ה, ותלמידי מרע"ה (שיופיע במערכה האחרונה של עיוננו זה), בעבודת ד' שלנו בכלל ובהתמודדות שלנו עם מידת הדין האלקית המתגלה אלינו בחיינו הכלליים והפרטיים.

ננסה, מתוך הקשבה לפסוקים והתבוננות במדרשים, להבין את הסיבה לחידוש הזה בהנהגה האלהית שעד כה היתה 'אכזרית' וחד צדדית, ואת תכליתה ומשמעות של הנהגה חדשה – דיאלוגית זו שכוננה מערכת יחסים חדשה בין האלקים ואדם ובין האדם לאלקים, ואת השלכותיה מאז ועד היום על חיינו אמונתנו ועבודת ד' שלנו. כבר בעיון ראשוני יתברר שזהו נסיון נוסף - שלב מכריע בחינוכו של אברהם כאבי האומה הישראלית, ובו ממשיכה לצאת אל הפועל מעלתו החדשה והיחודית של אברהם, ושל עם ישראל. חידוש זה הוא ללא ספק המשך ופיתוח של ההתהלכות לפני ד' שמחדש אברהם על פני נח.

מוקד הלימוד יהיה אם כן הנסיון להבין את מה שמתחדש / מתחדד / מתממש במפגש הזה בין ד' לאברהם, וכיצד זה מתייחס להיבדלות מ'נח' ומבסס ומכשיר את ההופעה של 'משה'.

כמו כן נעיין בסוגית ההשגחה האלהית ע"פ העולה מהמדרש (בעיקר דרשה ח בפרשה מט)

אני משער שיש קשר בין שתי הסוגיות, ולבי אומר לי שיתכן שהן שני צדדים של מטבע אחת, אך מסקנה כזו צריכה להיות מבוססת.

(חלק מן) השאלות שיש לנסות למצוא את התשובה להן במדרש הן: למה הקב"ה מחולל מהפכה זו? לשם מה? כיצד מתמודד אברהם עם האתגר שהוצב בפניו? השינוי בהנהגה מתבסס על יצירת אברהם כאבי האומה הישראלית. מה מתחדש באברהם ובעם ישראל המאפשר את המהפכה בהנהגה האלהית? במה זוכה אברהם להיות ראוי לגילו סוד ד' ולהמלכות בו ולדיאלוג איתו וכו'?מה הוא טוען ומה הנחות היסוד שלו בהתמודדות עם הדין האלקי ועם הרשע הסדומי (וכמובן מעשה אבות סימן לבנים)? איך והאם מגיב הקב"ה לדברי אברהם? מה פשר החלטתו להחריב את סדום בכל זאת (ההיה זה 'משחק מכור')?, למה ד' מציל את לוט? למה אברהם לא מבקש בגלוי על לוט (עליו נלחם לא מזמן במסי"נ)? האם אברהם עומדבנסיון? האם אברהם מצליח במאמציו?

אופן הלימוד 

בקובץ זה יש ארבעה פרקים (ראו בתוכן הענינים). אני מציע ללומדו לפי הסדר

פרק א. קראו את פסוקי התורה בקריאה קשובה. לענ"ד יש בפסוקים במפורש וברמז גם אם תמציתיים את כל מה שיתבאר במדרש.

פרק ב. למדו את פרק המדרשים אבל באופן תכליתי – מבוקר, כלומר, את מה שלא קשור ישירות למטרת הלימוד כפי שנסחתי אותה (בעיקר 1 ו-17 הממורקרים בתוכן הענים באפור, אבל הפעילו שיקול דעת גם ביחס לסעיפים האחרים, וגם לחזרות שבתוכם), ללמוד ביעף, ולעיין במה שמתייחס ישירות לנושא המרכזי.

פרק ג. 'למדו' רק את הזהר העוסק בהבחנה בין נח, אברהם ומשה (ולא את כל פרק הזוהר שבקובץ), הנותן מבט מחודש ואף מפתיע על הסוגיה. עיינו והעמיקו בהבחנהה דרמטית זו.

פרק ד. עיינו עיון נוסף בסוגית ההשגחה והמשפט האלהי דרך דרשה ח של פרשה מט, המקורות הנלוים לה, והמקורות הנוספים המובאים בפרק ד

מדרשי חג החנוכה

חנוכה שמח!
אנא עיינו בקישור המצ"ב בנוגע למקורותיו של חג החנוכה, ובמדרשים המופיעים שם.
סיכום השיעור יעלה בהמשך.

המבול: טוב ה' לכל?

השבוע נלמד את פרשה לג פסקה ג

נקודות לעיון 
א. יש הפעם מעט חומר (יתכן ובהמשך יישלח עוד קובץ מקורות קטן), זו הזדמנות לעבוד בצורה מקצוענית מדויקת וקפדנית שתביא לידי ביטוי את כל הכלים עליהם דברנו.
ב. נסו להבין את מיקום הדרשה בפרשת נח.
ג. שימו לב שהדרשה פותחת כמדרש של פסוקים ואח"כ ממשיכה בסיפור. למה ומדוע? מה הקשר?
ד. נסו להבין כל אחת מהדעות במדרש,
ה. נתחו את הסיפור מתוך הנחה שהוא יצירת אמנות ספרותית מדויקת.
ו. האם מדובר כאן על התנגשות בין מוסר אלוהי לאנושי, או בין הלכה לאגדה, או בין שתי תפיסות הלכתיות, האם יש כאן עברה לשמה.
ז. הסתירה שבין 'מבשרך אל תתעלם' לבין האיסור להתרועע עם גרושתו.
ח. המתח בין אהבת חינם של 'וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם', לבין 'מידה כנגד מידה' ו'למי נושא עוון למי שעובר על פשע'.
ט. מהי התפלה של רבי תנחומא - התפלפלות / הקל וחומר הדוחק לפינה וכו'. (אם מניחים שהוא מדבר בעצם עם קהילתו, ליתא קושיא מעיקרא, אך זו אינה ההבנה הבלעדית)
י. האם יש מקום גם לראות את הגרוש וגרושתו כמטאפורה, למשל - לקב"ה וכנסת ישראל כפי מה שמופיע רבות בנביאים.

להורדת קובץ המקורות הראשון לחץ כאן

להורדת קובץ המקורות השני וסיכום הסוגיה לחץ כאן

להורדת שיעור השמע לחץ כאן

להתהלך לפני ה' (2)

להורדת סיכום השיעור לחץ כאן
להורדת קובץ השמע לחץ כאן

מבוא למדרש (2), גיא צבירן

להורדת השיעור לחץ כאן

להתהלך לפני ה' (1)

להורדת דף המקורות ללימוד לחץ כאן

חטא עץ הדעת

להורדת דף המקורות ללימוד לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת הטקסט של המדרש לחץ כאן
להורדת הטקסט מוער לחץ כאן

מה היה עץ הדעת?

סיכם: טל רוזנווסר

החטא של האדם הראשון הוא החטא הראשוני של האדם, הוא שורש השורשים של כל חטא. המיתוס של חטא אדם הראשון, חטא קדמון, נפילת האדם, הגירוש מגן עדן, מבטא תחושה מאוד בסיסית שהחיים הם לא מה שהם היו אמורים להיות. תחושה זו לא חייבת להביא לייאוש והיא יכולה אף להיתרגם לשאיפה לחזור לגן עדן. סיפור 'גן עדן' אינו ספור רק על העבר, אלא גם ובעיקר על העתיד.

כמו בלימוד כל סוגיה בתורה, גם העיסוק בסוגיה הזאת אמור להביא אותנו לבסוף אל ה-כאן ו-עכשיו הציבורי והאישי.

השאלה של המדרש היא לא "מה החטא?" אלא "מה היה האילן?" כבר בשאלה מופיעה ההנחה שיש קשר מהותי בין החטא לאילן. לפי זה ניתן לומר שבמובן מסוים החטא לא מתחיל באדם ובחולשות (או בחוזקות) שלו אלא באילן, בפריו.

החטא הוא באכילה כי פעילות בסיסית זאת מבטאת את היחס העצמי של האדם להויה הסובבת אותו, והיא פעילות של היזדקקות, התחברות, הפנמה, עיכול.

יש לציין כי המדרש לא נכנס להבחנות בין אדם וחווה ורואה אותם כאחד.

ניתן לקחת את המדרש הזה להרבה כיוונים. לכל אחד מהאילנות, מהפירות יש היבטים ומשמעויות רבים ושונים, גם בדברי חז"ל. לאחר הנסיון להבין את המדרש באופן המבוסס על דברי חז"ל על הפירות של המדרש, ומן הסתם לפני מיצויו, כדאי להעמיק ולפתח את הכיוון המדבר אלינו אישית ו'דורית'. אפשר לומר שגודש האפשרויות הפרשניות של המדרש קורא ומכוון לפרשנות אישית.

בעיניי השאלה של המדרש היא "מה גורם לי לחטוא שוב ושוב?" שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מקבלים כהנחת מוצא שהשואל הוא אדם רציונאלי, מוסרי, אידאליסט, מאמין, מקבל עול מלכות שמיים תורה ומצוות, וחפץ להתקדם בעבודת ה'. "מה כל כך אטקטרטיבי וכריזמטי בצד החלש, השלילי, האפל של החיים עד כדי כך שהוא מצליח שוב ושוב לגבור על התבונה, הערכיות, האידיאליזם, האמונה שלי"? מה גורם לי להפר שוב ושוב את הציווי האלוקי? אם נתבטא בלשון המדרש: מה היה האילן שגבר על הציווי האלהי הנבואי המפורש? מדוע במאבק בין הציווי האלוקי, שהוא גם המתחיב מהצד הגבוה שבנו, לבין פרי האילן", גובר האילן?

כל אחת מהדעות מצביעה ומנסה לגעת והגיע אותנו אל שורש של החטאים. מן הסתם, השאלה מניחה שהתשובה תסייע לנו בהתגברות על הכשל הכרוני הזה.

יש לשים לב שסוגיה יסודית זו מתלבנת בעיקרה בבית מדרשו של רבי עקיבא. רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, הם תלמידים מובהקים של רבי עקיבא (רבי אבא דמן עכו, הוא אמורא, ועל דעתו שאינה מופיעה בגמרא [ברכות; סנהדרין] אלא מתווספת במדרש, נעמוד לקמן)

נתחיל דווקא (ובהמשך תתברר ה'דוקאות' הזו בע"ה) מהדעה החמישית והחותמת את המדרש בקול ענות תרועה של מחאה וקריאת תגר על הדעות הקודמות, דעתו של האמורא הפלאי רבי יהושע בן לוי. ריב"ל חולק באופן מובהק ובוטה על עצם הדיון ולא רק על הדעות המובעות בו. ריב"ל סובר שאיננו יכולים ולעולם לא נוכל לדעת מה היה האילן. יתרה מזאת, גם אם נדע (או גם אכן אנו יודעים, כלומר, הדעות שהובאו במדרש נכונות) לא יהיה בזה טעם באשר זה לא יקדם בכהוא זה את המאבק שלנו בחטא (ואולי רק ירבה את קלוננו). הראיה לכך שכל ההסברים הם חסרי משמעות, היא שגם אחרי כולם, אנו ממשיכים לחטוא.

ריב"ל אינו מעמיד כאן עמדה פסימית ומיואשת אלא סבור שהנצחון בהתמודדות זו יבוא דוקא מהתנהלות פחות עמקנית. הוא קורא לנו לחיות את חיינו באופן ישיר ולא לנסות למצוא את השורש של כל דבר, ולכניסו לתבנית גם לא 'מטאפיזית' או ארכיטיפית' וכו'.

אמנם העיקר חסר עדיין מן הספר, מה בנטישת החשיבה מתוחכמת והמעמיקה יביא להצלחה? אפשר שהפתרון לכך נמצא במשל שריב"ל מביא כדי 'להוכיח' את טענתו. יש בדבריו (ובכוונת מכוון) משהו מתעתע, הוא טוען שאין אנו יודעים, אך מיד אח"כ מגלה לנו גם אם ברמז. במקרה הזה, האמצעי הוא המגלה לנו את התכלית הנסתרת... לפי המשל ניתן לומר שהחטא של האדם הראשון היה 'רביעת בהמה'!!!. כלומר, החטא לא תלוי באילן (=בהמה = לא כ"כ אטרקטיבי ואף...) אלא באדם. יש באדם יצריות הסוחפת איתה את האדם אל הבהמה שבו ואף אל זו שמחוצה לו. זו יצריות עזה שכשהיא מתפרצת במלוא עוצמתה, מתמוטטים כל הביצורים ואמצעי המגננה שלנו לפניה כבניין קלפים! כל הניתוחים המושכלים לא עזרו ולא יעזרו לנו להתמודד איתה ולנצחה.

דעתו של ריב"ל היא שהנצחון על היצריות יבוא רק מכוחה של יצריות נגדית, יצריות דקדושה. אל מול חיים מעמידים (עץ) חיים ולא (עץ) דעת, עם יצריות מתמודדים ביצריות ולא בשום אידיאולוגיה (וזהו, אם תרצו, חטא אכילת עץ הדעת לפני אכילת עץ החיים). תאוה ותשוקה עזה של קדושה, לא רק יכבשו את היצריות, אלא יהפכו אותה ליצריות דקדושה שהיא למעלה אף מהיצר הטוב שלנו... כיצד מפתחים את התשוקה דקדושה? איך משכללים אותה מ'יראה' ל'אהבה' ועוד שאלות רבות העסוקות באדם (ולא באילן), זהו הדיון הרלוונטי והמשמעותי. במובן מסוים מאשים ריב"ל את קודמיו שהם המשיכו לחטוא בחטא 'עץ הדעת'...

הדעה המיָסֶדֶת את המדרש על אדני פז היא זו המפרשת שעץ החיים ועץ הדעת הינם עץ אחד (רבנו בחיי). ארבעת הדעות על האילן, מתיחסות לארבעה כוחות חיים אדירים הקיימים באדם ובעולם. הציווי שלא לאכול מעץ הדעת הוא דווקא כשאין 'אוכלים' מעץ החיים. כוחות חיים יסודיים אלה, כשהם באים מהמקום ה'לא נכון' הם מחריבים את האדם והעולם, אך אם יבואו ממקום של חיים, של חיבור לחיי החיים, ל'אור החיים', ממקום של אמונה ואהבה, ירוממו הם את האדם לעילא לעילא.

אנסה להפוך הבחנה זו לממשית יותר, באמצעות התחקות על המשמעות של תאוה מחד ותשוקה מאידך, שתבסס ותנהיר את הקונוטציה של תאוה כשלילית ותשוקה כחיובית. תאוה היא התפרצות עזה ופראית, אובססיבית ובלתי נשלטת, של חפץ ורצון להשיג כאן ועכשו הנאה ריגוש ועונג חזקים ורצוי אף אקסטטיים. התאוה היא חמדנית ואנוכית, ומבקשת לקחת ולנכס, לבלוע ולהשתלט. תשוקה היא חפץ ורצון המופיעים לאו דווקא בעוז ופראות, ודווקא לא כהתמכרות לא נשלטת, והיא אינה מכוונת בדווקא לכאן ועכשו ויכולה היא להיות מאוד סבלנית ולהתענג על עצמה, ועיקר ההבדל הוא בכך שלא רק שאינה אנוכית אלא אדרבא כל כולה הבקשה להשקו"ת (=תשוק"ה) ולהרעיף, לתת ולהעניק. התאוה טמאה, התשוקה קדושה.

האדם מבקש חיים, חיי חיים, חיים מלאים ועשירים, גדושים ושופעים, ומשאינו מצליח לממש זאת בדרך הנכונה – הארוכה – הקצרה, הוא פונה לקיצורי דרך המעניקים לו באופן מיידי את הריגוש וההנאה האקסטזה וההתענגות להם הוא נכסף כל כך. שורש התאוה היא התשוקה שנכזבה והשתפלה לה אל האנוכיות ואל הדיוטות התחתונות של החיים. העלאת התאוה לשורשה היא תיקון חטא אדם הראשון, והיא אפשרית וממשית דווקא אם היא מתחילה מתוך העצמת החיות הדינמית שבאדם – התשוקה, ולא מארבעת הכוחות המסתעפים ממנה.

רק לאחר שנפגשנו עם דעת ריב"ל שהיא בבחינת 'עץ החיים', אפשר ונכון לנו לפנות ולהפגש עם ארבעת דעות 'עץ הדעת טוב ורע'. בפרשנות שאנקוט בה ביחס למשמעות של כל פרי אלך בעקבות הרב דב ברקוביץ בספרו 'מקדש החיים'.

ארבעת הכוחות היסודיים שבאדם הם, הנטיה לדעת, הנטיה אל מעל הדעת, הנטיה האסטתית והנטיה היצרית.

חיטה - הנטיה לחכמה בינה ודעת, אהבת החוכמה, היא החושפת ומפתחת את עולם הרוח העשיר של האדם והיא הבונה את התרבות והציויליזציה אנושית על כל תחומיה. נטיה זו הובילה את האדם להישגים רבים וגדולים במדעי הטבע אך גם במישור הערכי של החיים האנושיים, וכמובן הביאה על האדם גם הרס וחורבן, מוות ואבלות.

גפן – הנטיה אל מעבר לדעת, אל 'עד דלא ידע'. עם שוך ההתלהבות מהדעת, ועם גדילת מנין 'חלליה', נוכח לדעת שלא רק שאין בה די, אלא שהיא הרת אסון. והוא מגלה בקרבו את הכמיהה אל המרחבים שמעבר לדעת, אל המיסטיקה והאקסטזה, אל הדבקות וההתאחדות.

אתרוג – כשגם הרומנטיקה שלעומת ה'השכלה' מכזיבה, שב האדם אל עצמו ואל העולם. הנטיה האסטתית, היא הנטיה לשלמות, לשמות האלהית שבעולמנו החלקי והשבור, היופי, ההוד וההדר, ההרמוניה והאחדות, הם גילוייו המבוהקים. האתרוג הוא כליל היופי (שמו המקורי 'הדר'), וכליל השלמות (טעם העץ כטעם הפרי). האמנות בכללה היא מרחב היצירה וההתגלות של האסטתי ובה מבקש האדם את החיים.

תאנה – התחנה אחרונה במסע החתחתים של האדם היא גופו – חושניותו ויצריותו. הנטיה המינית היא הגילוי המובהק והחזק ביותר של החושניות והיצריות בכלל. כח חיים אדיר זה הממשיך את אורות הבריאה המתמדת אל המציאות, הוא שורש החיים ושורש המוות.

הערה: ארבעת הדעות מתחלקות לשניים. שתי הראשונות מדברות על כוחות חיים רוחניים, ושתי האחרונות על כוחות חיים 'גופניים'. זה מסביר את העריכה של המדרש שמיקמה את האמורא רבי אבא דמן עכו בין התנאים תלמידי ר"ע.

ארבעה כוחות חיים אלה הם כוחות חיים ומות, ברכה וקללה, וזה תלוי בתודעתו של האדם ובהתכוונותו. ביטוים מתוך התכווננות אנוכית, נרקיסיסטית וכו' היא תאוה טמאה ומקוללת, מחריבה וממיתה. ביטוים מתוך התכוונות של חסד, אהבה ואמונה, היא תשוקה קדושה ומבורכת, בונה ומשכללת. שורש כל החטאים הוא 'אנא אמלוך', 'אין עוד מלבדי', חסד החטאת של ה'לגרמיה', מלכות האגו. שורש התשובה, באמונה וענוה, ביראה ובאהבה.

זה ברור כהגלות נגלות, כשמש בצהרים, פשוט מכל פשוט! כמובן התשובה בפועל מחטא יסודי זה אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא היא עבודת חייו של האדם, 'כי זה כל האדם'.

מבוא למדרש (1), גיא צבירן

להורדת השיעור לחץ כאן

קטרוג הלבנה (2)

מצורפים מספר קבצים ללימוד הסוגיה:
קובץ סיכום של השיעור הראשון בראשי פרקים. להורדה לחץ כאן.
קובץ סיכום של השיעור השני בראשי פרקים. להורדה לחץ כאן.
קובץ מקורות נוספים לשיעור השני. להורדה לחץ כאן.
קובץ סיכום של דברי המהר"ל בסוגיה. להורדה לחץ כאן.

קובץ השמע של השיעור הראשון. להורדה לחץ כאן.
קובץ השמע של השיעור השני. להורדה לחץ כאן.


הסיפור של מיעוט הלבנה כמיעוט הנוקבא, ותיקונה – התגדלותה להיות 'אור הלבנה כאור החמה', לקבל ישירות מ'אמא' ולא דרך הז"א. (עץ חיים שער מיעוט הלבנה). הביטוי המרכזי להתעלות הבריאה אל הבורא הוא ביטול הפער ההיררכי בין האישה לאיש, למעלה ולמטה. לתהליך זה מופעים תיאולוגיים פסיכולוגים חברתיים פוליטיים וכו'. המהפכה הפמיניסטית לשלביה היא ללא ספק ביטוי של תהליך זה. מערכת היחסים בין החמה ללבנה (הקיטרוג וההתמעטות) היא שורש מערכת היחסים בין הגבר לאישה המשקפת את הבריאה על כל 'חטאיה'. תיקון הזוגיות של האיש והאישה הוא השתקפות תיקון הזיווג העליון.

הסיפור של לילית וחוה, ותיקונן, בעיקר המתקת לילית – לאה אך גם חוה – רחל, עד להופעה האחדותית והמתכללת שלהן ברות. מיעוט הלבנה מתפרש בזהר (ובאר"י) כגרוש חוה הראשונה – לילית, והחלפתה בחוה השניה – חוה. סיפור מגובש של 'התרחשות' זו מופיע ב'אלפא ביתא דבן סירא'. האר"י בתורת הגלגולים הטיפולוגית שלו עוקב אחר התיקון של לילית וחוה על הציר ההסטורי כשהדמויות המרכזיות בו הן לאה ורחל הבאות לידי השלמה והתכללות ברות שהיא כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.

הבנת מדרשי מיעוט הלבנה במישור מערכת היחסים שבין האיש האישה האנושיים, בשתי הבנותיו היסודיות (מיעוט האישה / גרוש לילית) משתלבת בנסיונות להבין את ההבדל בין שני ספורי הבריאה. בראשון האישה נולדת יחד עם האדם מהעפר, ובשני, לאחריו וממנו. מערכת היחסים עם 'האישה הראשונה' היא של 'מאורות גדולים', מערכת יחסים האמורה להיות שויונית, אך אינה צולחת, ו'הלבנה מתמעטת', ומערכת היחסים הופכת להיות היררכית בסיפור של 'המיעוט' ודוחקת החוצה / מדחיקה פנימה בסיפור של 'לילית'.

נפילתה של הבריאה, הנוקבא, מיעוט / גרוש הלבנה והתחשכותה / התעלמותה, משתקף במחזור הלבנה, ובמחזור האישה הקשור אליו, אך גם במחזורי הגאות והשפל הנפשיים שיש שהם מופיעים בעוצמה גדולה כמחזורי שמחה ואקסטזה, עצבות ומרה שחורה (לילית מלשון יללה. בתקו"ז מקורה בטחול מקור העצבות).

הבריאה המקורית שויונית ומ"מ יש שני מאורות, כלומר הם שונים, כלומר יש שויון ויש שוני. מהו השויון ומהו השוני? האם גם ללבנה אור עצמי? או שהגם שהיא מקבלת, קבלתה מלאה ושלמה (מאמר שני המאורות של רי"א מהומיל)? האם החלוקה למשמרות היום והלילה היא כל ההבדל? אבל האם אין חלוקה זו מבטאת מהות? המאורות השוים בגדולתם מצד עצם בריאתם, אך המפגש בינהם ועם העולם שסביבם חושף – מעצב ומחדד הבדלים וניגודים בינהם, והם בלתי נסבלים ל'לבנה'...

קטרוג הלבנה (1)

הנושא השבוע הוא קטרוג הלבנה (חטא הלבנה) במדרש.

להורדת דף המקורות לחץ כאן

מדרשנו, מדרש פליאה פנים פנימי הוא, (ואכן המקובלים הרבו לעסוק בו) והבנתנו בו תהיה חלקית וקטנה. אנו שאין לנו (עדיין) חלק בנסתרות, קרואים ללמוד אותו ולהקשיב לו, ומתוך כך לנסות ולפענח אותו בשפה ובכלים שלנו, מתוך הנחה שיש לו אופק פרשני גדול, ורבדי משמעות רבים נוספים (הנחה המתאוששת גם לגבי מדרש הזה שיש לו פירושים פשוטים מוסריים).

זיהוי מילות המפתח של המדרש ההתייחסות אליהן כאל סמלים או מטאפורות או משלים, ערכים או מושגים וכו', והנסיון למצוא את משמעותן הפנימית - הרוחנית, הינה במדרשים שכאלה, תנאי הכרחי להבנתו.

תהו ובוהו (2)

להורדת סיכום השיעור המלא לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן

והארץ היתה תהו ובהו... – לפני מאמר הבריאה הראשון, התהו והבהו הם שורשי הבריאה, התשתית שלה, הקרקע, הבסיס, המקום עליו עליו נבנה הארמון... אפשר היה לראות בכך פלטפורמה או חלל ניטרליים, אך חז"ל והמקובלים, הולכים בכיוון ההפוך - התהו ובהו, הוא מקומו – קיומו של עולם, הוא שורש עץ החיים המקימו תמיד (ולא רק יסוד לבנין), הוא האנרגיה הפוטנציאלית של הטבע וההסטוריה. הוא האמא של העולם שלא רק הולידה אותו אלא ממשיכה להניקו ולהזינו, הרחם בו התרקם העולם וגם לאחר שיצא ממנו עדיין קשור לטבורו בחוט נעלם אך גדוש חיים.

אנרגיה זו במקורה היא כאמור האנרגיה פוטנציאלית ה'טהורה' והא"ס של ההויה, אך משמשתלשלת היא ממקורה אל רבדי המציאות הנמוכים, היא אינה מתגלה לא כ'אנרגיה טהורה', וגם לא כ'אנרגיה אימהית' אלא כאנרגיה של 'דינים וגבורות קשים', ואף כאנרגיה פראית בעלת פוטנציאל הרסני. אנרגיה אדירה זו אינה מתובנתת, אלא, חופשית, דחוסה, תוססת, מאיימת להתפרץ בכל רגע. הקוסמוס שלנו עומד על ראשו של הכאוס, וזה ממלא חרדה מפני ההתמוטטות הצפויה של הבית.

חז"ל מזכירים לנו שוב ושוב שהקיום של העולם, האנושות, ישראל, שלנו כיחידים הוא רופף מאוד, הוא על תנאי ואיום מתמיד מרחף מעל ראשנו בחללו של עולם, האיום של מידת הדין, של 'אם לא... אני מחזיר את העולם לתהו ובהו'. לאמיתו של דבר, הבריאה היא הר געש פעיל העלול להתפרץ כל רגע ולהשמיד את הכל. (הלש"ם חולק על כך...) מתחת לחוקיות, מסתתרת, לא רק יד ד' הנעלמה המנהיגה ומשגיחה, לא רק האפשרות של נס של הצלה וישועה, אלא גם התהו ובהו העיוור חרש אילם הנוהם וגועש ומילל, ואוטוטו מתפרץ בעוצמה אלימה.

זוהי זריקת חיסון מפני אשלית הבטחון היציבות והקביעות של הציויליזציה המדע הטכנולוגיה התרבות המוסר ואף הדת, אך צריכת יתר שלה עלולה גם למלה לא פחות קשה...

אמנם יש גם 'רמזים' לכך שזו אנרגיה שהיא במקורה הגבוה בעלת פוטנציאל חיובי וכו', ובקבלה זה מתחדד ב'סיפור' של מיתת המלכים, שבירת הכלים, עולם התהו, והתיקון שלאחריו, וההבנה שעולם התהו, גבוה מעולם התיקון וכו'.

במדרש נרמז גם שהתהו הוא מידת הדין המקורית הצרופה הקשה, הוא השאריות של העולמות שנבראו והוחרבו, מרבד של שרידי חיים שנפלו ושקעו

לסיכום, המדרגות השונות של התהו מן הזוית של המפגש שלנו איתו:

א. מקור התהיה וההשתוממות (אין)

ב. מקור החיים והיצירה (חומר היולי)

ג. מקור הפחד והחרדה (דין, אם ... אני מחזיר את העולם לתהו ובהו)

ד. מקור הזעם המטאפיזי על הפירוד וההיררכיה והניכור (משל העבדים והשפחות)

ה. מקור התסכול המוסרי על העוול וחוסר הצדק (משל המינקת)

ו. מקור האמונה והבטחון, האופטימיות והאידיאליזם (יהי אור)

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (3)

השבוע נעסוק במידה "בנין אב", בהלכה ובאגדה, ובסוגיות השונות המבוססות עליה.
להורדת דף הכנה לשיעור לחץ כאן.

תהו ובוהו (1)

החומר ללימוד השבוע הוא:
בבקיאות - פרשיות א-ג בבראשית רבה
בעיון - סוגיית "תהו ובוהו"
מצורפים שלושה קבצים:
הראשון בו נמצא החומר הבסיסי וההכרחי לעיון.
השני בו נמצא חומר נרחב יותר, ממדרשים ופרשנים נוספים.
השלישי מרחיב את הנושא מצד משנת הראי"ה.

שבוע טוב!

כיצד לומדים מדרש?

חודש טוב!
החומר ללימוד בשבוע וחצי הקרובים:
א. בקיאות: בראשית רבה (וילנא) פרשה א. להלן הצעה לתבנית של לימוד בקיאות במדרש.
ב. עיון: סוגיית 'תהו ובהו'. הקובץ ללימוד יישלח בהמשך.

הצעה לתבנית לימוד בקיאות במדרש:
א. קריאה ראשונה בשטף
ב. עריכה ראשונה – תרגום מילים / השלמת פסוקים / פיסוק
ג. קריאה ועריכה שניה – חלוקה לחלקי משנה
ד. זיהוי הפסוק, המילים, או המילה מהפסוק הנדרש בדרשה – מה (בפסוק או בחלקו) אמר לדרשן: 'דרשני', כלומר מה ה'קושי' או ה'רמז' וכיו"ב שהיווה את הבסיס לדרשה.
ה. פסוק הפתיחתא – השלמתו והבנת פשטו ואופקו (הפרק / המזמור ממנו הוא לקוח)
ו. נושא / נושאי הדרשה - מהלך הדרשה / הדעות השונות בדרשה
ז. מילות המפתח של הדרשה
ח. משל (אם יש) – פענוח (מדויק עד כמה שצריך ואפשר) של הנמשל. עמידה על הפערים בין המשל לנמשל, נסיון להבין את הערך המוסף שלו ע"פ האמירה הישירה של הנמשל
ט. שאלות – תוכן סגנון וכל העולה על דעתכם
י. 'האמירה' של הדרשה – השלילית והחיובית. מה משמעותה בעיניך?
יא. פרשנים ומבארים – אלה שעל הדף ואחרים שאפשר להגיע איהם דרך הפניות ובעזרת תקליטורים תורניים

הכפרה שביום כיפור (2)

ההקשר של סיפורי הסליחה בסוגיה זו הוא המשנה והגמרא המחייבות את הסליחה כתנאי לכפרת/טהרת יו"כ, ומציבות אותה לא רק כאפשרית אלא גם כמחויבת, הלכתית ומוסרית, ומדריכות הלכה למעשה כיצד לבקש סליחה וכיצד לסלוח.

ספורי הסליחה שבסוגיה זו, כדרכם של חז"ל בעטרם סוגיות הלכתיות בספורי מעשה, באים להעשיר את הדיון וההדרכה ההלכתיים בהוסיפם לו את ניגון העומק הנפשי והרוחני של הסליחה, שאינו ניתן לרדוקציה הלכתית, ומבליטים את המסובכות של 'מעשה הסליחה'. הספור על רב והטבח ניצב במרכז אשכול הספורים באשר הוא מביא לידי ביטוי מרוכז ועוצמתי את כל ההיבטים של הסליחה הבאים לידי ביטוי בספורים האחרים.

להורדת סיכום הדיון בשיעור לחץ כאן

להורדת סיכום השיעור בראש פרקים לחץ כאן

להורדת שיעור השמע לחץ כאן

גמר חתימה טובה!

הכפרה שביום כיפור (1)

שנה טובה!

מצורף כאן קובץ לימוד על הכפרה שביום כיפור.
אנא למדו את הקובץ בלימוד ראשוני, ונסו להתמודד עם 'פרדוכס הסליחה' של יותם בנזימן - הכחישוהו או הציעו פתרון משלכם...

שעות בריאת האדם הראשון

במדרשים שונים מופיע סדר שתים-עשרה השעות שהיו ביום הראשון בו נברא האדם - ראש השנה.
להורדת קובץ ליקוט של המדרשים לחץ כאן
להורדת קובץ המפרט את השלבים השונים על פי מדרש ויקרא רבה לחץ כאן

לימוד פורה ושנה טובה!

מדרש לראש השנה (2) ומתנות לחג

שנה טובה ומתוקה!
להורדת שיעור השמע על המדרש לחץ כאן
להורדת דף המקורות מוער על פי תוכן השיעור לחץ כאן

שתי מתנות נוספות לכבוד ראש השנה:
מספר רעיונות בעקבות דברי המהר"ל על סוד השופר
רשימה קצרה על הדין וכף הזכות

מדרש לראש השנה (1)

מטרתנו בלימוד השבוע היא לעמוד על אופיו של ראש השנה ומשמעותו של השופר, על פי המשנה, הגמרא והתוספתא, ועל פי מדרש ויקרא רבה פרשה כט.

להורדת קובץ המקורות לחץ כאן.

בתורה לא מפורש ענינו של האחד לחדש השביעי אלא שהוא: שבתון / מקרא קדש, זכרון תרועה / יום תרועה.
תרועה היא תרועת שופר או חצוצרה.
התקיעה והתרועה מופיעות בתורה בהקשר של קרבנות, מלחמה, מסע המחנות וכינוסן, המלכת מלך. בהקשר של רחמים ולא רק של דין.
משמעותה ה'טהורה' של התרועה היא הפניה - הקריאה - ההערה - ההארה המבקשת לחולל תנועה, שינוי ואף מהפכה במציאות.
קול השופר מפר את הדממה, מביע ומנביע זרם חדש של חיים ממקורם הנעלם או הרדום. קול השופר חודר נוקב ומזעזע, ומחולל תנועה דרמטית ואף מהפכנית, ביחיד וברבים.
אם להיצמד למלות התורה, מטרת התרועה של ר"ה היא לעורר מתרדמת השכחה לעירנות הזכרון. הזכרון הוא ענינו של היום (שהוא, כשבת וכשאר הימים הטובים, שבתון, המאפשר מקרא קודש).
מעקב אחר המקורות של חז"ל מלמד שאופי היום והתרועה, עבר שינוי לאחר חורבן בהמ"ק, מחג 'מקדשי' שענינו היה זכרון והמלכת ד', ובו היתה התרועה על הקרבנות, לחג של 'גבולין', ליום דין, בו התרועה באה לערבב השטן המקטרג בדין.

ארבעה סיפורי תשובה (2)

להורדת שיעור השמע לחץ כאן.
להורדת דף סיכום, כולל הקדמה קצרה בנושא הסיפור והמשל בעולמם של חכמים, לחץ כאן.

חז"ל בחרו במודע ללמד אותנו בשפה של ספורים (ולא בשפה 'פילוסופית'), שהיא שפת הספור היא השפה המקורית של התורה.
אע"פ ששפתם של חכמים אינה שפת התנ"ך (לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד), בעיקר בכך שאין בה את השירה והפאתוס הנבואיים, הם הלכו בזאת (הספור) בעקבות התורה, הנביאים ובעלי רוה"ק.

כמה תשובות ראשוניות לשאלה: 'מדוע'? או 'מה ההגיון לומר דברים בלבוש ספרותי?'

(המשך בדף הסיכום)

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (2)

השבוע נעסוק בשאלה מה מספר המידות בהן התורה נדרשת.
להורדת קובץ המקורות ללימוד לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן

מה מספר המידות שהתורה נדרשת בהן?
הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "במדות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם".
מדבריו יוצא כי יש י"ג מידות והן ניתנו בהר סיני.
המקור לדבריו נמצא בספרא והוא דעת רבי ישמעאל:

"רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. מקל וחומר. מגזרה שוה. מבנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים. מכלל ומפרט מפרט וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט..." (ספרא פרשת ויקרא - יג מדות פרק א פסקא א).

אולם כבר ראינו כי בבתי מדרש שונים דרשו מידות שונות וסך הכל היו יותר מי"ג מידות:

"אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט. רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט". (שבועות דף כו/א).

ראינו כי הנצי"ב מוולוז'ין טוען כי מספר המידות הלך והתפתח על פי חקירת חכמים במהלך הדורות.
הנצי"ב טוען כי בימי הלל היו רק שבע מידות שהתורה נדרשת בהן. המקור לדבריו בסיפור על הלל ובני בתירא:

"תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת אמרו לו מנין לך?
·אמר להם (גזירה שוה) נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת
·ועוד קל וחומר הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח..." (פסחים דף סו/א).

הגירסא בירושלמי פסחים דף ל"ט א מוסיפה מידה שלישית - "היקש": "...התחיל דרוש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה...".
אולם בירושלמי נאמר עוד: "...אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן...".
אם היה יושב ודורש כל היום משמע שדרש מידות נוספות והתוכחו אתו ודחו דבריו עד שאמר לבסוף כך מקובלני משמעיה ואבטליון וקבלו דבריו.
אכן במקורות נוספים אנו מוצאים כי הלל דרש שבע מידות. בתוספתא סנהדרין פרק ז ובאבות דרבי נתן נוסחא א פרק לז נאמר:

"שבעה מדות דרש הלל הזקן לפני בני בתירה אלו הן. קל וחומר. וגזירה שוה. בנין אב מכתוב אחד. ובנין אב משני כתובים. מכלל ופרט מפרט וכלל. כיוצא בו במקום אחר. דבר הלמד מענינו. אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני בני בתירא".

ממקורות אלו לומד הנצי"ב כי באותה תקופה היו רק שבע מידות שהתורה נדרשת בהן ורבי ישמעאל בתקופה מאוחרת יותר הוסיף מידות נוספות!

ומתחלה היה שבע מדות שהביא הלל הזקן כדתניא בתוספתא דסנהדרין ובכ"מ. ואחר תדר"י נתוספו עוד כללים והוא ע"פ עיון מחדש בכל דור ודור. (העמק דבר ויקרא י"ח כה).

אפשר כי מידות אלו הנן פירוט נוסף של המידות הנוספות אך אפשר כי הן מידות חדשות לגמרי. כפי שראינו שרבי עקיבא ובית מדרשו למדו על פי מידות שלא הוזכרו אצל הלל!
מסביר הנצי"ב כי כשם שיש כללים בדרישת ההלכה כן יש כללים בדרישת האגדה. אף בלימוד האגדה הוציאו חכמים במהלך הדורות כללים. זאת ועוד חכמים מצווים בכל דורות להמשיך ולחפש כללים שעל פיהם ידרשו את התורה בהלכה ובאגדה:

"... וכל זה הוציאו מן ההלכות המקובלות שהיו בידם מכבר, לדון במקום אחר שלא היתה הלכה ידועה. כך יש להוציא כללים בפירוש המקרא כמו ל"ב כללים של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה שהוציא מדיוק המקראות. שמצא מקרא שאי אפשר לפרש באופן אחר אלא ע"פ זה הכלל. ומזה אנו לומדים במקום אחר לעמוד על פירוש המקרא שאינו מדויק כל כך אם לא בפירוש דחוק. אבל אחר שעמדנו על אותו הכלל נוח לפרש ע"פ זה הכלל גם אותו המקרא. כך יש להוסיף ולבאר בכל דור. אע"ג שלא נתפרש מקודם וכל זה בכלל מצות עשה לשמור ולעשות".

מה עושים היום שאין משתמשים במידות שהתורה נדרשת בהן?
ההלכה אינה יכולה לקפוא על שמריה מפני שהחיים זורמים ומחדשים בעיות ומצבים חדשים שהתורה חייבת להתמודד עמם.
על כן בהעדר מידות שהתורה נדרשת בהן, הדרך המרכזית היא דמוי מילתא למילתא.
כאשר מתעוררת שאלה חדשה שלא היתה קודם לכן מחפשים חכמים סוגיות מקבילות ודוגמאות הדומות לבעיה החדשה ומנסים להשוות וללמוד. לעתים חלוקות הדעות מקצה לקצה למה יש לדמות ולמה לא.
כאשר הופיע החשמל בעולם ישבו כל הפוסקים על המדוכה וניסו להגדיר מהו החשמל.
חזון איש אמר כי החשמל אסור בשימוש מדין בונה. בסגירת המתג החשמלי כביכול נבנה משהו חדש. במעגל או בחוטים. והרב שלמה זלמן אוירבעך חלק עליו.
היה מי שאמר כי החשמל הוא אש כמו גחלת של מתכת שמוגדרת כאש והיה מי שאמר כי עצם תופעת החשמל היא אש (הרב קוק אורח למשפט)
והיה מי שאמר כי חשמל אסור רק מדרבנן מדין מוליד ריח. [אסור להעביר בגדים מעל עשן של בשמים נשרפים בשבת מפני שמוליד ריח בבגדים]
קשה להכריע.
לעתים מציאות משתנה הופכת הלכה מקצה לקצה.
אפשר כי לו היו לנו מידות שהתורה נדרשת היינו דורשים באופן אחר ומשנים את ההלכה. בהעדר אפשרות זו, מגיעה ההלכה למטרה הנדרשת בדרכים עוקפות.
דוגמא:
הגמרא דורשת כי אסור להחזיר אבידה לגוי: "המחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר: 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו" (סנהדרין דף עו/ב).
כך פסק רמב"ם גזלה ואבדה פרק יא ג: "אבידת הגוי מותרת שנ' (דברים כ"ב ג') אבידת אחיך והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם ...".
אך יש לשאול אם המציאות השתנתה מימי קדם שבהם היו כולם עובדי אלילים לזמננו שיש מדינות מתורבתות האם יהיה אותו דין? במדינות גויים מתוקנות שהבריות רגילים להחזיר אבידה, כיצד נראה בעיניהם אם לא נחזיר אבידה? איך תראה דת ישראל?
כתב על כך הרמב"ם בהמשך אותה הלכה: "...ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה...".
לו היו לנו מידות שהתורה נדרשת בהם היינו מוצאים דרשה שתשנה את הדין. מיעוט או ריבוי או כלל ופרט.
בהעדר אפשרות זו מתערב שיקול כביכול צדדי – חילול ה' - ומשנה את ההלכה למה שבעצם היתה צריכה להיות מעיקרה.
שהרי לשון הרמב"ם כפרשן לדין זה היא: " מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם...". נמצא כי אם מדובר בגויים ישרי דרך מצוה להחזיר להם אבידה. מצות השבת אבידה צריכה היתה בעצם לחול גם על גויים.
משלים הרמב"ם את הנושא ומאומר: "ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום".
יש כאן נימוק של קידוש ה'. יש כאן נימוק נוסף של "דרכי שלום".
לעניות דעתי כל אלו הם נימוקים צדדיים המחליפים את מה שבעצם היינו צריכים ללמוד באופן כלשהו מהפסוק כי דין זה אמור בגויים של פעם שהיו רשעים עובדי עבודה זרה.
המקור לפסיקה זו של הרמב"ם הוא הירושלמי בבא מציעא דף ח' א:

שמעון בן שטח מכר פשתן. אמרו לו תלמידיו תניח לפשתן ואנו נקנה לך חמור ולא תעבוד קשה. קנו לו חמור ומצאו שם מרגלית באו ואמרו לר' שמעון בן שטח מעתה אינך צריך לעבוד יותר. אמר להם מדוע אמרו לוקנינו לך חמור ותלויה בו מרגלית. אמר להם האם יודע ממנה המוכר? אמרו לו לא אמר להם החזירו לו. שאלו אותו אפילו למי שאומר גזילו של עכו"ם אסור, כולם מודים שאבידתו מותרת? אמר להם חושבים אתם שאני ברברי? רוצה שמעון בן שטח לשמוע מהגוי שאומר ברוך אלוהי היהודים יותר מכל שכר שבעולם.

בהמשך הירושלמי מובא סיפור על אבא אושעיה איש טורייא שהיה כובס והמלכה איבדה אצלו חפצים יקרי ערך. וכשמצא אותם אמרה לו בעצם למה לא לקחת אותם, והוא אמר לה כי אין הם חשובים אצלו כלל לעומת ציווי התורה שאמרה להחזיר אבידה.
יש הבדל בין שמעון בן שטח שפעל מתוך רצון לקדש את ה' לבין אבא אושעיה שטען כי יש מצוות השבת אבידה לגוי!! בהמשך הירושלמי מובא סיפור נוסף המנמק החזרת אבידה לגוי מדין השבת אבידה.
האם הנימוק המובא בירושלמי להשבת האבידה לגויים הוא לתפארת המליצה, או שהוא מדויק? אי אפשר להכריע מכל מקום אני נוטה לומר כי הם סבר כי יש מצות השבת אבידה לגויים ישרים.
החילוק שבין גויים בני זמננו לגויים קדמונים מצוי במאירי במספר מקומות בש"ס (ב"ק קי"ג א ועוד).

"שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: אמרי ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל" (בבא קמא דף לח/א).

אומר שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן: ראה שאכזרים ולב רע להם וחשודים על כל שהן מצווים משבע מצוות וכל שכן שאינן בצרת אחיהם לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שווריהם וכל זה לא דברו אלא על ז' אומות דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה.
המאירי אומר כי גויים הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר בהם כן.

לסיכום: ניתן לומר כי היחס הבסיסי החיובי לגויים ישרים מחייב להשיב להם אבידה. אולם משנעשתה הערכה אלוהית למציאותם והוברר כי הם ברובם עובדי אלילים רשעים, נשללה מהם זכות הקנין על אבידה שאבדה להם.
במהלך הדורות הולכת האנושות ומיתקנת. ממילא חוזרים הגויים להיות ראויים שיחזירו להם את קנינים במצב של אבידה.
אין לנו היום מידה שתמעט או תרבה זאת מהתורה.
על כן ההלכה משתמשת בנימוקים מצדדים אחרים כגון קידוש ה' או חילול ה' או דרכי שלום, המביאים אותנו לידי אותה תוצאה מעשית.

באילו מידות דורשים את התורה?
במבט ראשון השאלה נראית תמוהה, שכן אם ניתנו מידות על מנת שידרשו בהם את התורה, פשוט כי בכל המידות דורשים את התורה.
אך בסוגיות רבות אנו רואים כי לא כן הדבר!
במסכת סוכה דף לא,א לומדת הגמרא כי לולב יבש פסול, ורבי יהודה מכשיר.

אמר רבא מחלוקת בלולב, רבנן סברי מקישים לולב לאתרוג. מה אתרוג צריך הדר ["פרי עץ הדר"], אף לולב צריך הדר. ורבי יהודה סבר לא מקישים לולב לאתרוג. אבל באתרוג דברי הכל, צריך הדר.

רש"י מסביר את דעת ר' יהודה ואומר: "לא מקשינן - לא הוקשו ללמוד זה מזה, ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר:
תוספות ד"ה "ור"י סבר" חולק על רש"י ואומר: "...כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזרה שוה, דאין דן אלא אם כן למדה מרבו...".
אם נאמר שכל ההלכות מסורות מסיני, וכל התפקיד של המידות הוא להראות את מקור ההלכות בתורה, לא יקשה. אולם אם נאמר כי תפקיד המידות לדרוש הלכות חדשות, תקשה לנו שיטת רש"י.
אם אין אדם דן במידה אלא אם קיבלה מרבו, ורבו מרבו עד משה רבינו בהר סיני. נמצא כי אין כלל מקום לדרוש את התורה במידות?
אף לפי תוס' תקשה אותה שאלה ביחס למידת גזירה שוה. אם אין חכם רשאי לדרוש אותה מעצמו, לשם מה ניתנה?
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג' אות עג) אומר: אפשר כי היו לתנאים סודות על פיהם דרשו. או שרק השתמשו בדרשות כאסמכתות להלכות קימות:

"אמר החבר: טוב מזה כי נאמר כך מה נפשך: או שהיו להם בדרך פרוש התורה, סודות שבאו להם בקבלה, בדבר השמוש בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, סודות הנעלמים מאתנו. או שהשתמשו בפסוקים על הדרך הנקראת אצלם אסמכתא, שאינה כי אם סימן לדבר שהיה ידוע להם בקבלה".

במסכת שבת דף צו,ב נאמר:

"תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי רבי עקיבא [לומד מגזירה שוה]. אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו. ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא הרי למד גזירה שוה? [רבי יהודה] גזירה שוה לא למד. אלא מהיכא הוה מויעפילו הוה".

ר' יהודה בן בתירא לא למד גזירה שוה "במדבר במדבר". רבי עקיבא כן למד האם קיבלה מרבותיו או שדרשה מעצמו?
ניתן לומר כי רבי עקיבא קבל דרשה זו מרבותיו.
אך הרב קוק בעין איה (שבת צ"ז א אות ה) טוען כי ר' עקיבא לא קיבל מרבותיו אלא דרש מעצמו.
נמצא כי לדעת הרב קוק, היו תנאים שהיו דורשים מדעתם את כל המידות שהתורה נדרשת בהם.
האם הכלל, 'אין אדם דורש גז"ש אלא אם כן קיבלה מרבותיו', הוא כלל שנוסח בתקופה מאוחרת יותר כסייג ושמירה?
ברור כי יש סכנה בדרשה חופשית של גז"ש. על ידי השואת מילים בתורה מענין לענין, אפשר להתיר כל אסור, ולאסור כל מותר. האחריות נוצרת אם יש מסורת. אם כל דרשה שאדם דורש צריכה לעבור ביקורת של רבו שיאמר אכן דרשה נכונה היא, יש כאן מסננת שיכולה למנוע פירוק המערכת הקבועה של תורה ומצוה.

כיצד דורשים במידות
הרב קוק מבאר (פנקסי ראיה ב אות כב עמ' נג הוצאת מכון הרציה) כי בדרשת ההלכה יש שני צדדים. האחד הוא ההבנה הכללית של ההלכה. השני ההבנה הפרטית של ההלכה.
לדוגמא בענין ההלכה של קביעת אדם בתור נביא. המבט הכללי אומר: אנו יודעים כי יש נבואה והאיש העומד בפנינו הולך בדרכי הנבואה, וראוי שתשרה עליו נבואה. האימות הפרטי הוא שביקשנו ממנו אות וסימן וכל דבריו התקימו. לא נפל מדבריו ארצה. בירור זה מאמת לנו באופן פרטי כי הוא אכן נביא.
כך גם בדרשה הלכתית. המבט הכללי יאמר לנו, כי כך ראוי הענין להיות על פי כללי התורה רוחה ומוסרה הנובעים מכללותה. הענין הפרטי הוא דרשה מתוך פסוק, המביאה לתוצאה הלכתית זו.
לדוגמא: ההכרה הכללית אומרת כי לא יתכן לקבל קרבנות לה' בבית המקדש ממומר לכל התורה. הפסוק אומר: "איש כי יקריב מכם" המילה 'מכם' משמעותה מיעוט - לא כולם.
בא התנא ודורש על פי ההכרה הכללית כי המיעוט הוא להוציא את המומר. אילולי שהיתה הכרה כללית לא היינו דורשים. אך גם לולי שהיה פסוק שאפשר למעט ממנו, גם לא היינו דורשים למעט את המומר.
אמר פעם רב פוסק הלכות. אם בא אלי ענין חדש שאיני מכירו מפסיקת העבר. אני קודם כל חושב מה היה ראוי להיות הדין במקרה זה באופן כללי. אחר כך אני מתחיל לחפש ראיות לדעתי. אני קודם יורה את החץ ואחר כך מצייר את העיגולים סביבו.
שאלתי: ואם אינך מצליח לצייר את העיגולים? השיב לי אני משנה את הפסק!
הרב קוק (עין איה שבת דף צ"ז א אות ה) מסביר כי רבי עקיבא ראה בעיני רוחו את כל התורה כולה ביסודה העצמי. הוא ראה והשיג את מגמתה הכללית של התורה. ומתוך כך היה מסוגל לראות גם כיצד כל הפרטים יוצאים מכללותה של התורה, מקושרים ומבטאים את אותה מגמה כללית שאותה רצתה התורה לממש בחיים.
על כן היה יכול לדרוש מעצמו את כל המידות שהתורה נדרשת בהן, בין בהלכה ובין באגדה.
כל מה שהיה דורש היה מונח בתורה ממתן תורה.
הדרשה של המידות, אינה מתחילה מהצורה הפורמלית של הדרשות. השואה חיצונית של שתי מילים תתן לנו גז"ש ללא פשר.
להפך, רבי עקיבא ראה בעיני רוחו את התוצאה של הדרשה. ומתוך כך השקיף על המידות וידע לבחור את המידה, שממנה יוכל להגיע אל התוצאה שהיא אמיתתה של התורה באופן כללי ובאופן פרטי.
על פי זה מבינים אנו יותר את דברי ר' יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ג' אות עג) אומר: "אפשר כי היו לתנאים סודות על פיהם דרשו...".
היום אין לנו מי שמסוגל לראות את כל התורה כולה ביסודה הכללי המגמתי, ומתוך כך לראות את כל הפרטים היוצאים מהכלל ומבטאים אותו בחיים.
על פי דברי הרב קוק, רק ראיה זו הקרובה לרוח הקודש, מאפשרת לדרוש במידות שהתורה נדרשת בהן. היום נשארנו רק עם הקליפה החיצונית של הדרשות, עם הצורה הפורמלית שלהם. על כן ננעלו בפנינו דלתות הדרשה.
ממוצא דבר נלמד כי יש מסלול המאפשר פתיחה מחודשת של דרישת מידות שהתורה נדרשת בהם.
הדבר תלוי בהתעלות תלמידי חכמים למדריגה שבה כל התורה מושקפת להם באופן כללי ובאופן פרטי. מתוך כך יוכלו לחזור ולהתבונן במידות שהתורה נדרשת בהן.

ארבעה סיפורי תשובה (1)

השבוע נתמקד בארבעה סיפורי תשובה, על השווה והשונה ביניהם:
א. רבי אלעזר בן דורדיא
ב. הזהיר במצות ציצית
ג. תשובתו של מנשה
ד. תשובתם של נתן צוציתא (מר עוקבא) ורבי מתיא בן חרש

להורדת הקובץ לחץ כאן

גדולה תשובה (2)

שיעור בסוגיית "גדולה תשובה"
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת דף מקורות להרחבה בנושא "כסא הכבוד" לחץ כאן

על גבי הידיעה שיש תשובה, וההבנה המשותפת לכולנו של התשובה, השאלה היא: מה התשובה פועלת מעבר לערכה העצמי? מה הוא הערך המוסף של התשובה?
אמנם למעשה מתברר תוך כדי הלימוד שהשאלה היא: 'מה זאת תשובה?' 'מה היא מהות התשובה?'
פעולתה של התשובה (כל מר כדאית ליה), מגלה את הערך והמשמעות העצמיים המהותיים שלה.
כך היא דרכה של תורה בכלל ושל חז"ל בפרט, לדבר על העצמות והמהות דרך ההופעות והפעולות. לשון הקודש היא שפה של פעלים ולא שמות עצם.
לא רק רק כך אנו מבנים כל דבר, וזה כל מה שאנו יכולים להבין בכל נושא, אלא שהבנה כזו היא הבנה פנימית וחיה, רוחנית וממשית. נסיון להבין בכינון ישיר, בלטישת עיניים אל עצם קרביהם של החיים, ולהגדיר באופן מושגי מופשט, מוליד הבנה מגשימה ואוביקטואלית, מקטעת מפרידה.
השוני שבין התשובות : ההערה לתשובה. מה היא פועלת. מרחב הפעולה. אופן הפעולה זמן הפעולה.

שאלות למחשבה:
א.מה ציפית לראות ב'גדולה תשובה' ולא ראית?
ב. מה חסר לך ב'י"ג מידות התשובה'?
ג. הוסף 'גדולה תשובה' משלך
ד. מה היחס של דברי חז"ל אלו על התשובה למשנות התשובה של הראשונים והאחרונים שאתה מכיר?
ה. האם אפשר להבין שחז"ל התכוונו בדבריהם על התשובה כמביאה רפואה, אריכות ימים, ובכלל, כפשוטו?

דוגמאות מתוך הלימוד:
א. רבי חמא בר חנינא: שמביאה רפאות (רפואה) לעולם – תיקון של קלקול. שיבה לבריאות המקורית. מנגנון טבעי אימננטי של שיקום והבראה עצמית של היחיד, ומכוחה תשובתו של העולם כולו.
מרחב הפעולה – האדם והעולם (הארץ) אופן הפעולה – טבעי, ממילאי, אימננטי.
הראיה מהפסוק: ד' הוא הרופא למשובה בעקבות התשובה. כלומר הרפואה אינה טבעית. אמנם המהר"ל בנתיב התשובה רואה בכך את ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה.
הבחנה בין תשובה מאהבה [מחיקה] מיראה [רפוי] יסורים [הכרח]

ב. רבי לוי: שמגעת עד כסא הכבוד – לא תיקון אלא שכלול ואף פריצה אל מעבר לאופק החיים האנושי הטבעי הארצי העולמי. או שמא, העמקת התדבקות ויניקה מהשורש הקדום של האדם ושל העולם (כסא הכבוד נברא קודם העולם / עולם המלאכים / עולם הבריאה / שורש הנשמה). תשובה הפותחת אופקים ומוציאה את האדם או למסע שורשים או למעוף של התעלות רוחנית מרקיעה שחקים אל המלכות האלהית המתבססת על ידי תשובת האדם.
הבחנה בין יחיד לצבור - אמנם היחיד מגיע בתשובתו 'עד ולא עד בכלל', ורק הצבור מגיע בה 'עד ועד בכלל'.
מרחב הפעולה – השמים (העולמות הרוחניים) / תהום (עומק רום ועומק תחת). אופן הפעולה – פנימי רוחני מיסטי
הראיה מהפסוק – עד ד' אלהיך = כסא הכבוד

ג. רבי יוחנן: שדוחה לא תעשה שבתורה – התשובה מקלקלת את השורה, פורצת את הסדר והחוק המוסרי האינטואיטיבי, והמשפטי ההלכתי. התשובה היא מעל התורה (שאלו לחכמה לנבואה לתורה). התשובה אינה 'מצות ד'' אלא 'רצון ד'' ואל מולה גם ד' חורג ממצוה לרצון, מדין לחסד, לאהבת חינם. באשר חוק התורה הינו חוק הטבע, התשובה עושה את הבלתי אפשרי, פורצת עיקרון הנמנע המוחלט (רמב"ם), כהחזרת רגל קטועה, כתחית המתים.
מרחב הפעולה – שמים. מטאפיזי. החוקיות. אופן הפעולה – נס
הראיה מהפסוק – דימוי נבואי (יחזקאלי) אופייני חריף של הזזוגיות בין כנס"י והקב"ה.

ד. רבי יונתן: שמקרבת את הגאולה / שמביאה את הגאולה – התשובה היא תנועת שחרור, תנועה המצטרפת לתהליכים שמימיים וארציים ומחישה את הגאולה, או תנועה שהיא היא לב ההתרחשות של הגאולה. התשובה היא ההתגלות של מגמת הגאולה של ההתעלות וההשתלמות של העולם והעולמות.
מרחב הפעולה – הכלל (ישראל אנושות הקוסמי המטאפיזי) ולא רק הפרט. אופן הפעולה – טבעי / נסי
הראה מהפסוק – לשבי פשע - דוקא התשובה על הפשע – המרד היא המביאה / מקרבת את הגאולה

ה. ו. ריש לקיש: שהופכת זדונות לשגגות (מיראה) שהופכת זדונות לזכויות (מאהבה) – התשובה מיראה מבררת שכל זדונות האדם הם שגגות. המצב האנושי הוא של שגגה. המזיד הוא יומרה ילדותית חסרת כיסוי. התשובה מאהבה מבררת שכל זדונות האדם הם זכויות. החפץ העמוק של האדם הוא טוב ולטוב והזדונות הם ביטויים מסובכים שלו, ולא רק ששורשם טוב הוא אלא גם תולדתם (בעולם ובאדם) טובה מאוד. התשובה מ'אהבה רבה' לא רק מוחקת את הזדון (בנים שובבים) אלא מתקנת ומהפכת אותו לזכות.
מרחב פעולה – האדם.

ז. ר"ש ב"ר נחמני בשם רבי יונתן: שמארכת שנותיו של אדם – מחלצת את חיי האדם מקיצורם – קוצר רוחם, נשימתם הקצרה, עצבנותם ולחצם, ומביאה אותם לאריכות רוח, לאריכות אפיים, לישוב הדעת. מחלצת את חיי האדם משעבודם לעבר ומהמרדף אחר העתיד, ומשכינתם לבטח בהווה, בנצח, באמונה ובאהבה, בעולם שכולו ארוך.
הבחנה בין ההתפייסות האלקית לאנושית.

גדולה תשובה (1)

דף מקורות להכנת הסוגיה הבאה: גדולה תשובה (יומא דף פו)

להורדת הדף לחץ כאן

גדולה תשובה - אשכול ברייתות ומימרות הפותחות ב'גדולה תשובה ש' הממוקמות בסוף מסכת יומא.

ההקשר – הגמרא על המשנה האחרונה במסכת יומא (מסכת – פרק – משנה – גמרא).

הנחת עבודה - האשכול הוא פרי עריכה מחושבת ולכן יש ללמוד בשלב ראשון כל מימרא בפני עצמה, ובשלב שני את האשכול כיצירה ערוכה.

שלבי הלימוד:

א. לימוד 'למדני' 'ישיבתי' של המשנה והגמרא שעליה.
ב. לימוד 'למדני' 'ישיבתי' 'פשטי' של האשכול (גמרא ומפרשים; מקבילות)
ג. נסיון להבנה רוחנית של כל ברייתא / מימרא בפ"ע
ד. נסיון להבין בהבנה רוחנית את האשכול כולו כפרי של עבודת עריכה מחושבת

כפל הפנים של אלול (3)

שיעור שני ומסכם על הסוגיה: אלול - ראש השנה - יום הכיפורים.
עיון בשיטותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע.

להורדת השיעור לחץ כאן
לדף מקורות נלווה לחץ כאן

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (1)

סדרת שיעורים שתעסוק במידות שהתורה נדרשת בהן, במספרן, בצורך בהן ובסוגיות המבוססות עליהן.

להורדת דף המקורות לשיעור לחץ כאן

להורדת שיעור השמע לחץ כאן

להורדת מאמרו של השופט אהרן ברק "תפקידו של בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית", העוסק בצורך בחקיקה שיפוטית, לחץ כאן

שתי תורות קיבל עם ישראל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
תורה שבכתב נכתבה במשך ארבעים וניתנה לעם ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר.
תורה שבעל-פה ניתנה למשה בהר בסיני והוא לימדה לישראל כל משך ארבעים שנה.
תושבע"פ כוללת תרי"ג מצוות ופירושם המעשי המפורט. תושבע"פ היא ספר החוקים של עם ישראל. ההלכה עוסקת בכל פינות החיים מהפרט ועד הכלל מהלכות טלית ותפילין ועד הלכות מלכים.
תושבע"פ צריכה לתת מענה לכל הבעיות לכל הסכסוכים המתעוררים בין איש לרעהו ובין היחיד לשלטון. 

שפיטה אקטיבית?
כאן מתעוררת בעיה קשה הקימת בכל מערכת חוקים שהיא. ספר החוקים נוקשה ומקובע. החיים זורמים ומחדשים אינסוף בעיות שהמחוקק לא צפה אותם, מה עושים? על כן בכל חברה יש סמכות מחוקקת. יש שסמכות זו בידי המלך ומועצת שריו. יש שסמכות זו בידי בית מחוקקים. תפקידה של רשות זו לתת מענה ופתרון במסגרת החוק לכל הבעיות המתחדשות מידי יום ביומו. על פי החלטות הרשות המחוקקת תשפוט הרשות השופטת ותבצע הרשות המבצעת.

היטיב לבטא בעיתיות זו השופט אהרון ברק בהסבירו את עקרון השיפוט האקטיבי. לעולם אין המחוקק נותן פתרון מלא לכל הבעיות העולות בפני השופט. ממילא חייב השופט לפרשן את החוק ולעתים להשלימו על מנת שיוצר דו שיח אמיתי בין בעיות החיים לבין ספר החוקים ומערכת המשפט.

התורה נתנה פתרון משלה לבעיתיות זו. המערכת השופטת והמערכת המחוקקת היא אותה מערכת. בית הדין הגדול של שבעים זקנים הוא האחראי על בירור ההלכות פרשנותם וחידושם. הוא גם בית המשפט העליון. לבית דין זה חייבים כל ישראל להישמע והממרה פיו נענש, כפי שמתאר הרמב"ם בהלכות ממרים (א, א):

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן:
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל...
1. אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה.
2. ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא.
3. ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.
כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים, מצות עשה לשמוע להן. והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה.
הרי הוא אומר: 'על פי התורה אשר יורוך" - אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. "ועל המשפט אשר יאמרו" - אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. "מכל הדבר אשר יגידו לך" - זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.

לדעת הרמב"ם במערכת החוק של התורה יש שלושה חלקים:
הלכות מ"העבר". כלומר דברים שנאמרו למשה בסיני ועד עכשיו, אלו דינים דאוריתא.
הלכות שהסנהדרין לומדת ומחדשת עתה בי"ג מידות כתוצאה מבעיות חדשות שלא נידונו בעבר. אף אלו דינים דאוריתא!
תקנות מדרבנן. לדעת הרמב"ם או שיש להם תפקיד של הרחקה מלעבור על מצוות התורה - סייגים. או שתפקידם זמני לצורך שהשעה.

מה תפקיד יג מידות? 

יש מפרשים כי כל ההלכות של התורה ידועות וקימות. כל הדרשות של יג מידות שאנו מוצאים בחז"ל הם רק לחבר תורה שבכתב לתורה שבעל פה. כלומר להראות כי יש קשר הדוק בין תושב"כ לבין תושבע"פ. (כל כתבי מהר"ץ חיות ועוד).
מדברי הרמב"ם דלעיל משתמע כי החכמים מחדשים הלכות על ידי מידות שהתורה נדרשת בהם ולא רק מקשרים הלכות ידועות לפסוקים בתורה. לדעת הרמב"ם, תפקיד תורה שבכתב הוא להיות המקור שממנו מוציאים את כל ההלכות במהלך כל הדורות. דבר זה נעשה על ידי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. בכל עת שחסרה לנו הלכה, בכל עת שנוצר מצב חדש שלא נידון במערכת ההלכה עד כה, ניגשים הסנהדרין אל תורה שבכתב ומוציאים מתוכה את ההלכה על ידי דרשה.

אפשר שתיפול מחלוקת כיצד לדרוש, האם במידה זו או במידה אחרת. אפשר כי הויכוח יביא לשתי תוצאות הלכתיות שונות מדאוריתא. במצב זה הנחתה אותנו התורה: "אחרי רבים להטות". 

האם התורה מתפתחת? 

כן ולא.
מצד אחד התורה מתחדשת. בכל תקופה כאשר במהלך זרימת החיים נוצרים מצבים חדשים הדורשים הנחיה מה לעשות מה מותר ומה אסור, חכמים מחדשים הלכות.
מצד שני אין כל חדש בתורה. מפני שאת כל החידושים כבר גנז הקב"ה בתורה שבכתב. כמו שלהבת הגנוזה בגחלת. כל חידושי תורה שבעל פה, שיוצרו בכל הזמנים, כבר כתובים רמוזים וניתנים להוצאה מתוך תורה שבכתב (ילקוט שמעוני שמות, רמז תה):

כשבא הקב"ה ליתן את התורה אמר למשה על סדר המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו...

המידות שהתורה ניתנה בהם דומות לכללי דקדוק. אם חסרה לנו מילה אנו לוקחים את השורש ומטים אותו באחד הבנינים של הדקדוק ויוצרים מילה חדשה. המילים החדשות מצד אחד לא היו מעולם מצד שני היו והיו.


מי יצר את המידות שהתורה נדרשת בהן?
התשובה המקובלת היא כי הקב"ה מסר למשה בהר סיני את המידות שבהן נדרשת התורה. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:

...וכאשר מת משה ע"ה, אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממשה, הוא, או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה, מן הענינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות, במדות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם. 

אמירתו של הרמב"ם אומרת דרשני שכן מצאנו מידות רבות נוספות שאינן כלולות בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. למשל "ריבוי ומיעוט", ריבוי מיעוט וריבוי" ועוד אופני דרשות נוספים.
הנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין חולק על הרמב"ם וטוען כי המידות שבהן נדרשת התורה לא נמסרו מסיני אלא חכמים חידשו אותם במהלך הדורות.
כך הוא כותב בהעמק דבר, קדמת העמק [הקדמה לתורה]:

...מכל שכן עלינו להתבונן על טבע התורה, והן המה חקות התורה שנקראים בלשון חז"ל כללי התורה. והתורה הזהירה על זה הרבה פעמים לעשות החוקים כמבואר בפ' בהר ופ' ראה ושמרת ועשית את החוקים האלה. וכמו שיש כללים להוציא הלכות לאור על פי שבע המדות שדרש הלל כדתניא בתוספתא סנהדרין פ"ז. ואחר כך הוסיפו עליהן ר' ישמעאל ושנה י"ג מידות. וכל זה הוציאו מן ההלכות המקובלות שהיו בידם מכבר, לדון במקום אחר שלא היתה הלכה ידועה.  

כך יש להוציא כללים בפירוש המקרא כמו ל"ב כללים של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה שהוציא מדיוק המקראות. שמצא מקרא שאי אפשר לפרש באופן אחר אלא ע"פ זה הכלל. ומזה אנו לומדים במקום אחר לעמוד על פירוש המקרא שאינו מדויק כל כך אם לא בפירוש דחוק. אבל אחר שעמדנו על אותו הכלל נוח לפרש ע"פ זה הכלל גם אותו המקרא. כך יש להוסיף ולבאר בכל דור. אע"ג שלא נתפרש מקודם וכל זה בכלל מצות עשה לשמור ולעשות. 

משה לימד לכל ישראל הלכות רבות בסיני. במהלך הדורות התבוננו חכמים וראו כי ההלכות שת תורה שבעל פה יוצאות מהמקראות על פי כלל מסוים. משהבחינו והגדירו את הכלל המשיכו לדרוש על פיו הלכות חדשות שלא היו קודם לכן. וכך במהלך הדורות חידשו חכמים את י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן בהלכה. ואת ל"ב מידות בפירוש ודרשת המקראות.
זאת ועוד, התורה מצווה את חכמים למצוא את הכללים האלו ולדרוש על פיהם בפסוק: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (ויקרא כה יח).
כך מפרש הנצי"ב בפירושו העמק דבר על ויקרא פרק כה פסוק יח:

(יח) ועשיתם את חקתי. בכל פסוקים שכדומה לזה כתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי וגו' וכאן שינה הכתוב בלשונו לכונה עמוקה. דכבר ביארנו דבכ"מ שהקדים הכתוב חקים למשפטים משמעו חקים כללים שהתורה נדרשת ומתפרשת בהם. ומשפטים החקירה היוצא מכללים. ופירוש שמירה ועשיה. הוא שמירה מה שלמד כבר שלא ישכח. ועשיה להוסיף עפ"י העיון, חדשות. והנה לעשות חידושי תורה עפ"י הכללים שנשנו כבר א"צ עיון יתירה כ"כ כמו לעשות איזה כלל בדרשת התורה עפ"י הקבלות בהלכות שמכבר כמו שהוסיף תדר"י י"ג מדות.
ומתחלה היה שבע מדות שהביא הלל הזקן כדתניא בתוספתא דסנהדרין ובכ"מ. ואחר תדר"י נתוספו עוד כללים והוא ע"פ עיון מחדש בכל דור ודור.
והנה בשני יובל שעה מוכשרת להרבות בעיון תורה יותר מאיזה שנים מטעם שיבואר. מש"ה הזהיר כאן הכתוב ועשיתם את חקתי לעשות כללים ע"פ עומק העיון:

מסתבר כי כאן המקור למחלוקות בין חכמים מה המידה שבה ראוי לדרוש את התורה. לדוגמא בבית מדרשו של רבי ישמעאל דרשו "כלל ופרט וכלל". בבית מדרשו של רבי עקיבא דרשו את כל המילים שמהם דרש רבי ישמעאל כלל ופרט וכלל באופן אחר: "ריבוי מיעוט וריבוי". למחלוקת זו שהיא בכללי התורה יש השלכות רבות בפסק ההלכה מדאוריתא.
נראה כי אפשר להסביר על פי דברינו סיפור ידוע:

שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כב/ב)

שמעון העמסוני מתוך עיונו בהלכות התורה מצא כלל: כל מקום שכתובה המילה: "את" היא מרבה מבחינה הלכתית דין נוסף.
על פי הכלל שהוא טבע הוא דרש את כל הפעמים שמופיעה המילה "את" בתורה. כשהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" לא היה יכול לרבות עוד מישהו שצריך לירא מפניו כשם שיראים מה'.
התברר לו אם כן שהכלל שהוא מצא אינו נכון.
על כן אמר לתלמידיו כל הדרשות שדרשתי אני מבטל אותן. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. התברר שטעיתי וכשאני מודה בטעות ומשנה את הדרשות כך שלא יטעו בהם אקבל על כך שכר.
אולם רבי עקיבא שאף הוא דרש "את" היתה דרשה גם לפסוק: "את ה' אלוקיך תירא". הוא דרש "לרבות תלמידי חכמים". גם מהם צריך לירא כשם שיראים מהקב"ה.
נמצא כי ר' עקיבא לא ביטל את הריבוי מהמילים "את" שבכל התורה למרות ששמעון העמסוני כן ביטל את הדרשה מה"אתים" שבתורה.
רבי עקיבא המשיך את דרכו של רבו נחום איש גם זו שהיה דורש את המילה "את" שבתורה.

שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך. אמר ליה אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה דורש כל אתין שבתורה. 'את השמים ואת הארץ' מה היה דורש בהן? אמר ליה: אילו נאמר שמים וארץ, הייתי אומר שמים שמו של הקדוש ברוך הוא. עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ, שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש (חגיגה דף יב/א)

נמצאנו למדים מסיפורים אלו כי חכמים טרחו ועמלו לברר מידות וכללים שעל פיהם דורשים את כל התורה. לעתים מצאו מידה חדשה והשתמשו בה. לעתים התברר להם כי טעו בהגדרת המידה וחזרו בהם. לעתים נשארה מחלוקת בהגדרת הכלל. וכל בית מדרש אחז בכלל שניסח.
דוגמא לכך נמצא במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט. רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט (שבועות דף כו/א).

ברשימה הבאה נדון בשאלות:
מה מספר המידות שהתורה נדרשת בהן?
מה עושים היום שאין מידות שהתורה נדרשת בהן?

כפל הפנים של אלול (2)

להלן סיכום הלימוד השבועי, על הקובץ שנשלח בפעם שעברה בסוגיה: אלול - ראש השנה - יום הכיפורים.

שיעור השמע בקובץ המצורף כאן
הרחבה נוספת בקובץ המצורף כאן

א. מתודולוגיה – 1. בלימוד סוגיה זו יש גם נסיון לחבר הלכה ואגדה בשני כיוונים (וגם קצת 'בלשות'). ויש צורך להזהר מחיבורים לא מבוססים ופשטנים 2. לימוד מוכוון תכלית - ההתמקדות בציר המרכזי – חשיפת שני הספורים של 40 הימים שמר"ח אלול עד יו"כ – ומפתוח של הענינים המזדמנים על הדרך (למשל - מקרא ביום משנה בלילה / לוחות ראשונים שניים / שבט לוי / התורה והמלאכים / מנהיג ועם / וכיו"ב) על מנת להעזר בהם כשנעסוק בסוגיות אלה. 3. מפגש עם קבצי מדרש רבים – להתרגל להסתכל ב'מבוא למדרשים' של ענת רייזל.

ב. הנחות היסוד של הלימוד: 1. לכל הלכה גרעין אגדי. ההלכה היא כלי לאור. 2. המבט האמוני רואה את הטבע וההסטוריה כהתגלות אלקית המורה את האדם את דרך חיי הדבקות והקדושה, בעזרתן ההכרחית והמשדרגת של התורה שבכתב – הנבואה, של התורה שבע"פ – החכמה, ושל האינטואיציה העממית הישראלית היוצרות ומגבשות יחדו את ההלכה והמנהג. 3. קדושת הזמנים בפרט מאירה בכל שנה מחדש את האורות שהאירו בתולדות עם ישראל

ג. ישראל דקדשינהו לזמנים - השנה הישראלית היא מסע רוחני שלם הבנוי חטיבות חטיבות המגיע ונוגע בכל מקום בנפש האדם וישראל שבנו כיחידים וככלל. זה הא' ב' של יהדות, זו המצוה הראשונה – החדש הזה לכם – קדוש הזמו - החיים.

ד. ימים נוראים - התקופה של אלול הולכת ונמשכת עד לשמ"ע (ארי"ה) היא מאד כבדת משקל ואינטנסיבית – ימי רחמים ורצון / ימים נוראים ויש בה הישזרות של שני מהלכים – זה של הרגלים המגע לשיאו בסכות, וזה של הראשים - ראש השנה ויוה"כ, שני אלה עוברם דרך אלול - האחרון לחדשי השנה האנושית הכללית.

ה. מטרת הלמוד – לחשוף את הגרעין האגדי שביסוד הלכות והליכות הימים הנוראים על מנת לכוון טוב יותר בעבודתם.

ו. המסקנה הכללית של למודנו היתה שיש שני סיפורים של אלול – ר"ה – יו"כ
1. הספור הישראלי (הרוחני-מוסרי), הספור של התורה, של מתן לוחות שניים בעקבות חטא העגל, של המדרשים (ספור ישראלי זה משתלב במהלך שלושת הרגלים מה שא"כ הספור האוניברסלי).
2. הספור האוניברסאלי (המטאפיזי), האנושי הכללי, הספור של מסכת ר"ה והמדרשים על יום בריאת האדם, חטאו דינו ויציאתו בדימוס.

אלו הם בהתאמה הסיפור של רבי יהושע ושל ורבי אליעזר (ששורשם אולי נעוץ בהבדל בין 'שמות' ל'דברים'). שני סיפורים אלה, לוקחים אותנו באלול, ר"ה, עשי"ת ויו"כ, לשני מסעות רוחניים שונים (מנוגדים, או משלימים).

שני סיפורים אלה באים לידי ביטוי בשתי מסורות הלכתיות – האשכנזית והספרדית – שו"ע, והרמ"א (והגר"א) . אמנם חלוקה זאת אינה מדויקת. בעוד שהמנהג הספרדי הוא אכן נשען על המדרשים על מתן תורה (בהעדפת הסליחות על השופר), המנהג האשכנזי מבוסס על ר"א אך כולל גם נגזרות מהספור השני (תקיעת השופר באלול).

כפל הפנים של אלול (1)

שבוע טוב!

מגמת הלימוד בשבוע-שבועיים הקרובים היא להתוודע אל שני פנים של אלול - ראש השנה - יום הכיפורים, על פי המקורות שלפנינו, הכוללים אגדה והלכה של חז"ל, פירושי ראשונים, הלכה ומנהג של ראשונים ואחרונים, ודברים של הראי"ה קוק.

א. לימוד המקורות:
1. להתבונן בהקשר הכולל של מהלך קדושת הזמנים השנתית, בעיקר מניסן עד אלול, וביחוד מו' סיון דרך י"ז תמוז אל א' אלול.
2. לנסות להבין את השורש הרוחני של שני הפנים של אלול, את המשמעות האמונית, המטאפיזית והקיומית הכללית שלהן.
3. לראות כיצד נגזרות מהם שתי ההתנהלויות העיקריות (אשכנזים וספרדים) של עבודת אלול – הספרדית (סליחות), האשכנזית (שופר), ובעקבותיהן, אופים ועבודתם של ר"ה ויוה"כ.
4. לבחון את ההשלכות של הנ"ל על עבודת ד' שלנו באלול, בראש השנה וביום הכפורים.

ב. את המקורות שלפנינו אפשר ללמוד בשני כוונים:
1) מההסטורי להלכתי – הבנת ההלכה המנהג ועבודת ד' העל-הסטורית, ההווית-המתמדת, מתוך ההסטוריה המשורטטת בפסוקי התורה, בדברי חז"ל במדרשים ובגמרא, והפרשנות להם.
2) מההלכתי להסטורי – 'שחזור' ההסטוריה, ומשמעותה הרוחנית (הסטוריוסופיה) מתך ההלכה, מתוך ספרות ההלכה והמנהג.

ג. מה תפיסת העולם / ההגיון / הנחות היסוד העומדים ביסוד מהלך זה? אחת דיבר אלקים ואנו - לפחות שתיים שומעים. בכל סוגיה, וכך גם בסוגיתנו, נפגשים אנו עם שתי גישת ופרשנויות הסטוריות והלכתיות, שבשורשן מחלוקת מטאהיסטורית, מטאפיזית, ואף מטאהלכתית.

למיטיבי / זריזי לכת מצורף להלן קובץ נוסף הכולל מקורות מספרי מנהג של ראשונים ואחרונים, מספרות המוסר הקבלית ומהחסידות. 

בהצלחה!

הקבצים:

מקורות עיקריים למהלך

מקורות נוספים למיטיבי לכת