יום ראשון, 25 בנובמבר 2012
יום ראשון, 18 בנובמבר 2012
יום שבת, 17 בנובמבר 2012
יום שישי, 16 בנובמבר 2012
חטא עץ הדעת
להורדת דף המקורות ללימוד לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת הטקסט של המדרש לחץ כאן
להורדת הטקסט מוער לחץ כאן
מה היה עץ הדעת?
סיכם: טל רוזנווסר
החטא של האדם הראשון הוא החטא הראשוני של האדם, הוא שורש השורשים של כל חטא. המיתוס של חטא אדם הראשון, חטא קדמון, נפילת האדם, הגירוש מגן עדן, מבטא תחושה מאוד בסיסית שהחיים הם לא מה שהם היו אמורים להיות. תחושה זו לא חייבת להביא לייאוש והיא יכולה אף להיתרגם לשאיפה לחזור לגן עדן. סיפור 'גן עדן' אינו ספור רק על העבר, אלא גם ובעיקר על העתיד.
כמו בלימוד כל סוגיה בתורה, גם העיסוק בסוגיה הזאת אמור להביא אותנו לבסוף אל ה-כאן ו-עכשיו הציבורי והאישי.
השאלה של המדרש היא לא "מה החטא?" אלא "מה היה האילן?" כבר בשאלה מופיעה ההנחה שיש קשר מהותי בין החטא לאילן. לפי זה ניתן לומר שבמובן מסוים החטא לא מתחיל באדם ובחולשות (או בחוזקות) שלו אלא באילן, בפריו.
החטא הוא באכילה כי פעילות בסיסית זאת מבטאת את היחס העצמי של האדם להויה הסובבת אותו, והיא פעילות של היזדקקות, התחברות, הפנמה, עיכול.
יש לציין כי המדרש לא נכנס להבחנות בין אדם וחווה ורואה אותם כאחד.
ניתן לקחת את המדרש הזה להרבה כיוונים. לכל אחד מהאילנות, מהפירות יש היבטים ומשמעויות רבים ושונים, גם בדברי חז"ל. לאחר הנסיון להבין את המדרש באופן המבוסס על דברי חז"ל על הפירות של המדרש, ומן הסתם לפני מיצויו, כדאי להעמיק ולפתח את הכיוון המדבר אלינו אישית ו'דורית'. אפשר לומר שגודש האפשרויות הפרשניות של המדרש קורא ומכוון לפרשנות אישית.
בעיניי השאלה של המדרש היא "מה גורם לי לחטוא שוב ושוב?" שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מקבלים כהנחת מוצא שהשואל הוא אדם רציונאלי, מוסרי, אידאליסט, מאמין, מקבל עול מלכות שמיים תורה ומצוות, וחפץ להתקדם בעבודת ה'. "מה כל כך אטקטרטיבי וכריזמטי בצד החלש, השלילי, האפל של החיים עד כדי כך שהוא מצליח שוב ושוב לגבור על התבונה, הערכיות, האידיאליזם, האמונה שלי"? מה גורם לי להפר שוב ושוב את הציווי האלוקי? אם נתבטא בלשון המדרש: מה היה האילן שגבר על הציווי האלהי הנבואי המפורש? מדוע במאבק בין הציווי האלוקי, שהוא גם המתחיב מהצד הגבוה שבנו, לבין פרי האילן", גובר האילן?
כל אחת מהדעות מצביעה ומנסה לגעת והגיע אותנו אל שורש של החטאים. מן הסתם, השאלה מניחה שהתשובה תסייע לנו בהתגברות על הכשל הכרוני הזה.
יש לשים לב שסוגיה יסודית זו מתלבנת בעיקרה בבית מדרשו של רבי עקיבא. רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, הם תלמידים מובהקים של רבי עקיבא (רבי אבא דמן עכו, הוא אמורא, ועל דעתו שאינה מופיעה בגמרא [ברכות; סנהדרין] אלא מתווספת במדרש, נעמוד לקמן)
נתחיל דווקא (ובהמשך תתברר ה'דוקאות' הזו בע"ה) מהדעה החמישית והחותמת את המדרש בקול ענות תרועה של מחאה וקריאת תגר על הדעות הקודמות, דעתו של האמורא הפלאי רבי יהושע בן לוי. ריב"ל חולק באופן מובהק ובוטה על עצם הדיון ולא רק על הדעות המובעות בו. ריב"ל סובר שאיננו יכולים ולעולם לא נוכל לדעת מה היה האילן. יתרה מזאת, גם אם נדע (או גם אכן אנו יודעים, כלומר, הדעות שהובאו במדרש נכונות) לא יהיה בזה טעם באשר זה לא יקדם בכהוא זה את המאבק שלנו בחטא (ואולי רק ירבה את קלוננו). הראיה לכך שכל ההסברים הם חסרי משמעות, היא שגם אחרי כולם, אנו ממשיכים לחטוא.
ריב"ל אינו מעמיד כאן עמדה פסימית ומיואשת אלא סבור שהנצחון בהתמודדות זו יבוא דוקא מהתנהלות פחות עמקנית. הוא קורא לנו לחיות את חיינו באופן ישיר ולא לנסות למצוא את השורש של כל דבר, ולכניסו לתבנית גם לא 'מטאפיזית' או ארכיטיפית' וכו'.
אמנם העיקר חסר עדיין מן הספר, מה בנטישת החשיבה מתוחכמת והמעמיקה יביא להצלחה? אפשר שהפתרון לכך נמצא במשל שריב"ל מביא כדי 'להוכיח' את טענתו. יש בדבריו (ובכוונת מכוון) משהו מתעתע, הוא טוען שאין אנו יודעים, אך מיד אח"כ מגלה לנו גם אם ברמז. במקרה הזה, האמצעי הוא המגלה לנו את התכלית הנסתרת... לפי המשל ניתן לומר שהחטא של האדם הראשון היה 'רביעת בהמה'!!!. כלומר, החטא לא תלוי באילן (=בהמה = לא כ"כ אטרקטיבי ואף...) אלא באדם. יש באדם יצריות הסוחפת איתה את האדם אל הבהמה שבו ואף אל זו שמחוצה לו. זו יצריות עזה שכשהיא מתפרצת במלוא עוצמתה, מתמוטטים כל הביצורים ואמצעי המגננה שלנו לפניה כבניין קלפים! כל הניתוחים המושכלים לא עזרו ולא יעזרו לנו להתמודד איתה ולנצחה.
דעתו של ריב"ל היא שהנצחון על היצריות יבוא רק מכוחה של יצריות נגדית, יצריות דקדושה. אל מול חיים מעמידים (עץ) חיים ולא (עץ) דעת, עם יצריות מתמודדים ביצריות ולא בשום אידיאולוגיה (וזהו, אם תרצו, חטא אכילת עץ הדעת לפני אכילת עץ החיים). תאוה ותשוקה עזה של קדושה, לא רק יכבשו את היצריות, אלא יהפכו אותה ליצריות דקדושה שהיא למעלה אף מהיצר הטוב שלנו... כיצד מפתחים את התשוקה דקדושה? איך משכללים אותה מ'יראה' ל'אהבה' ועוד שאלות רבות העסוקות באדם (ולא באילן), זהו הדיון הרלוונטי והמשמעותי. במובן מסוים מאשים ריב"ל את קודמיו שהם המשיכו לחטוא בחטא 'עץ הדעת'...
הדעה המיָסֶדֶת את המדרש על אדני פז היא זו המפרשת שעץ החיים ועץ הדעת הינם עץ אחד (רבנו בחיי). ארבעת הדעות על האילן, מתיחסות לארבעה כוחות חיים אדירים הקיימים באדם ובעולם. הציווי שלא לאכול מעץ הדעת הוא דווקא כשאין 'אוכלים' מעץ החיים. כוחות חיים יסודיים אלה, כשהם באים מהמקום ה'לא נכון' הם מחריבים את האדם והעולם, אך אם יבואו ממקום של חיים, של חיבור לחיי החיים, ל'אור החיים', ממקום של אמונה ואהבה, ירוממו הם את האדם לעילא לעילא.
אנסה להפוך הבחנה זו לממשית יותר, באמצעות התחקות על המשמעות של תאוה מחד ותשוקה מאידך, שתבסס ותנהיר את הקונוטציה של תאוה כשלילית ותשוקה כחיובית. תאוה היא התפרצות עזה ופראית, אובססיבית ובלתי נשלטת, של חפץ ורצון להשיג כאן ועכשו הנאה ריגוש ועונג חזקים ורצוי אף אקסטטיים. התאוה היא חמדנית ואנוכית, ומבקשת לקחת ולנכס, לבלוע ולהשתלט. תשוקה היא חפץ ורצון המופיעים לאו דווקא בעוז ופראות, ודווקא לא כהתמכרות לא נשלטת, והיא אינה מכוונת בדווקא לכאן ועכשו ויכולה היא להיות מאוד סבלנית ולהתענג על עצמה, ועיקר ההבדל הוא בכך שלא רק שאינה אנוכית אלא אדרבא כל כולה הבקשה להשקו"ת (=תשוק"ה) ולהרעיף, לתת ולהעניק. התאוה טמאה, התשוקה קדושה.
האדם מבקש חיים, חיי חיים, חיים מלאים ועשירים, גדושים ושופעים, ומשאינו מצליח לממש זאת בדרך הנכונה – הארוכה – הקצרה, הוא פונה לקיצורי דרך המעניקים לו באופן מיידי את הריגוש וההנאה האקסטזה וההתענגות להם הוא נכסף כל כך. שורש התאוה היא התשוקה שנכזבה והשתפלה לה אל האנוכיות ואל הדיוטות התחתונות של החיים. העלאת התאוה לשורשה היא תיקון חטא אדם הראשון, והיא אפשרית וממשית דווקא אם היא מתחילה מתוך העצמת החיות הדינמית שבאדם – התשוקה, ולא מארבעת הכוחות המסתעפים ממנה.
רק לאחר שנפגשנו עם דעת ריב"ל שהיא בבחינת 'עץ החיים', אפשר ונכון לנו לפנות ולהפגש עם ארבעת דעות 'עץ הדעת טוב ורע'. בפרשנות שאנקוט בה ביחס למשמעות של כל פרי אלך בעקבות הרב דב ברקוביץ בספרו 'מקדש החיים'.
ארבעת הכוחות היסודיים שבאדם הם, הנטיה לדעת, הנטיה אל מעל הדעת, הנטיה האסטתית והנטיה היצרית.
חיטה - הנטיה לחכמה בינה ודעת, אהבת החוכמה, היא החושפת ומפתחת את עולם הרוח העשיר של האדם והיא הבונה את התרבות והציויליזציה אנושית על כל תחומיה. נטיה זו הובילה את האדם להישגים רבים וגדולים במדעי הטבע אך גם במישור הערכי של החיים האנושיים, וכמובן הביאה על האדם גם הרס וחורבן, מוות ואבלות.
גפן – הנטיה אל מעבר לדעת, אל 'עד דלא ידע'. עם שוך ההתלהבות מהדעת, ועם גדילת מנין 'חלליה', נוכח לדעת שלא רק שאין בה די, אלא שהיא הרת אסון. והוא מגלה בקרבו את הכמיהה אל המרחבים שמעבר לדעת, אל המיסטיקה והאקסטזה, אל הדבקות וההתאחדות.
אתרוג – כשגם הרומנטיקה שלעומת ה'השכלה' מכזיבה, שב האדם אל עצמו ואל העולם. הנטיה האסטתית, היא הנטיה לשלמות, לשמות האלהית שבעולמנו החלקי והשבור, היופי, ההוד וההדר, ההרמוניה והאחדות, הם גילוייו המבוהקים. האתרוג הוא כליל היופי (שמו המקורי 'הדר'), וכליל השלמות (טעם העץ כטעם הפרי). האמנות בכללה היא מרחב היצירה וההתגלות של האסטתי ובה מבקש האדם את החיים.
תאנה – התחנה אחרונה במסע החתחתים של האדם היא גופו – חושניותו ויצריותו. הנטיה המינית היא הגילוי המובהק והחזק ביותר של החושניות והיצריות בכלל. כח חיים אדיר זה הממשיך את אורות הבריאה המתמדת אל המציאות, הוא שורש החיים ושורש המוות.
הערה: ארבעת הדעות מתחלקות לשניים. שתי הראשונות מדברות על כוחות חיים רוחניים, ושתי האחרונות על כוחות חיים 'גופניים'. זה מסביר את העריכה של המדרש שמיקמה את האמורא רבי אבא דמן עכו בין התנאים תלמידי ר"ע.
ארבעה כוחות חיים אלה הם כוחות חיים ומות, ברכה וקללה, וזה תלוי בתודעתו של האדם ובהתכוונותו. ביטוים מתוך התכווננות אנוכית, נרקיסיסטית וכו' היא תאוה טמאה ומקוללת, מחריבה וממיתה. ביטוים מתוך התכוונות של חסד, אהבה ואמונה, היא תשוקה קדושה ומבורכת, בונה ומשכללת. שורש כל החטאים הוא 'אנא אמלוך', 'אין עוד מלבדי', חסד החטאת של ה'לגרמיה', מלכות האגו. שורש התשובה, באמונה וענוה, ביראה ובאהבה.
זה ברור כהגלות נגלות, כשמש בצהרים, פשוט מכל פשוט! כמובן התשובה בפועל מחטא יסודי זה אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא היא עבודת חייו של האדם, 'כי זה כל האדם'.
החטא של האדם הראשון הוא החטא הראשוני של האדם, הוא שורש השורשים של כל חטא. המיתוס של חטא אדם הראשון, חטא קדמון, נפילת האדם, הגירוש מגן עדן, מבטא תחושה מאוד בסיסית שהחיים הם לא מה שהם היו אמורים להיות. תחושה זו לא חייבת להביא לייאוש והיא יכולה אף להיתרגם לשאיפה לחזור לגן עדן. סיפור 'גן עדן' אינו ספור רק על העבר, אלא גם ובעיקר על העתיד.
כמו בלימוד כל סוגיה בתורה, גם העיסוק בסוגיה הזאת אמור להביא אותנו לבסוף אל ה-כאן ו-עכשיו הציבורי והאישי.
השאלה של המדרש היא לא "מה החטא?" אלא "מה היה האילן?" כבר בשאלה מופיעה ההנחה שיש קשר מהותי בין החטא לאילן. לפי זה ניתן לומר שבמובן מסוים החטא לא מתחיל באדם ובחולשות (או בחוזקות) שלו אלא באילן, בפריו.
החטא הוא באכילה כי פעילות בסיסית זאת מבטאת את היחס העצמי של האדם להויה הסובבת אותו, והיא פעילות של היזדקקות, התחברות, הפנמה, עיכול.
יש לציין כי המדרש לא נכנס להבחנות בין אדם וחווה ורואה אותם כאחד.
ניתן לקחת את המדרש הזה להרבה כיוונים. לכל אחד מהאילנות, מהפירות יש היבטים ומשמעויות רבים ושונים, גם בדברי חז"ל. לאחר הנסיון להבין את המדרש באופן המבוסס על דברי חז"ל על הפירות של המדרש, ומן הסתם לפני מיצויו, כדאי להעמיק ולפתח את הכיוון המדבר אלינו אישית ו'דורית'. אפשר לומר שגודש האפשרויות הפרשניות של המדרש קורא ומכוון לפרשנות אישית.
בעיניי השאלה של המדרש היא "מה גורם לי לחטוא שוב ושוב?" שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מקבלים כהנחת מוצא שהשואל הוא אדם רציונאלי, מוסרי, אידאליסט, מאמין, מקבל עול מלכות שמיים תורה ומצוות, וחפץ להתקדם בעבודת ה'. "מה כל כך אטקטרטיבי וכריזמטי בצד החלש, השלילי, האפל של החיים עד כדי כך שהוא מצליח שוב ושוב לגבור על התבונה, הערכיות, האידיאליזם, האמונה שלי"? מה גורם לי להפר שוב ושוב את הציווי האלוקי? אם נתבטא בלשון המדרש: מה היה האילן שגבר על הציווי האלהי הנבואי המפורש? מדוע במאבק בין הציווי האלוקי, שהוא גם המתחיב מהצד הגבוה שבנו, לבין פרי האילן", גובר האילן?
כל אחת מהדעות מצביעה ומנסה לגעת והגיע אותנו אל שורש של החטאים. מן הסתם, השאלה מניחה שהתשובה תסייע לנו בהתגברות על הכשל הכרוני הזה.
יש לשים לב שסוגיה יסודית זו מתלבנת בעיקרה בבית מדרשו של רבי עקיבא. רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, הם תלמידים מובהקים של רבי עקיבא (רבי אבא דמן עכו, הוא אמורא, ועל דעתו שאינה מופיעה בגמרא [ברכות; סנהדרין] אלא מתווספת במדרש, נעמוד לקמן)
נתחיל דווקא (ובהמשך תתברר ה'דוקאות' הזו בע"ה) מהדעה החמישית והחותמת את המדרש בקול ענות תרועה של מחאה וקריאת תגר על הדעות הקודמות, דעתו של האמורא הפלאי רבי יהושע בן לוי. ריב"ל חולק באופן מובהק ובוטה על עצם הדיון ולא רק על הדעות המובעות בו. ריב"ל סובר שאיננו יכולים ולעולם לא נוכל לדעת מה היה האילן. יתרה מזאת, גם אם נדע (או גם אכן אנו יודעים, כלומר, הדעות שהובאו במדרש נכונות) לא יהיה בזה טעם באשר זה לא יקדם בכהוא זה את המאבק שלנו בחטא (ואולי רק ירבה את קלוננו). הראיה לכך שכל ההסברים הם חסרי משמעות, היא שגם אחרי כולם, אנו ממשיכים לחטוא.
ריב"ל אינו מעמיד כאן עמדה פסימית ומיואשת אלא סבור שהנצחון בהתמודדות זו יבוא דוקא מהתנהלות פחות עמקנית. הוא קורא לנו לחיות את חיינו באופן ישיר ולא לנסות למצוא את השורש של כל דבר, ולכניסו לתבנית גם לא 'מטאפיזית' או ארכיטיפית' וכו'.
אמנם העיקר חסר עדיין מן הספר, מה בנטישת החשיבה מתוחכמת והמעמיקה יביא להצלחה? אפשר שהפתרון לכך נמצא במשל שריב"ל מביא כדי 'להוכיח' את טענתו. יש בדבריו (ובכוונת מכוון) משהו מתעתע, הוא טוען שאין אנו יודעים, אך מיד אח"כ מגלה לנו גם אם ברמז. במקרה הזה, האמצעי הוא המגלה לנו את התכלית הנסתרת... לפי המשל ניתן לומר שהחטא של האדם הראשון היה 'רביעת בהמה'!!!. כלומר, החטא לא תלוי באילן (=בהמה = לא כ"כ אטרקטיבי ואף...) אלא באדם. יש באדם יצריות הסוחפת איתה את האדם אל הבהמה שבו ואף אל זו שמחוצה לו. זו יצריות עזה שכשהיא מתפרצת במלוא עוצמתה, מתמוטטים כל הביצורים ואמצעי המגננה שלנו לפניה כבניין קלפים! כל הניתוחים המושכלים לא עזרו ולא יעזרו לנו להתמודד איתה ולנצחה.
דעתו של ריב"ל היא שהנצחון על היצריות יבוא רק מכוחה של יצריות נגדית, יצריות דקדושה. אל מול חיים מעמידים (עץ) חיים ולא (עץ) דעת, עם יצריות מתמודדים ביצריות ולא בשום אידיאולוגיה (וזהו, אם תרצו, חטא אכילת עץ הדעת לפני אכילת עץ החיים). תאוה ותשוקה עזה של קדושה, לא רק יכבשו את היצריות, אלא יהפכו אותה ליצריות דקדושה שהיא למעלה אף מהיצר הטוב שלנו... כיצד מפתחים את התשוקה דקדושה? איך משכללים אותה מ'יראה' ל'אהבה' ועוד שאלות רבות העסוקות באדם (ולא באילן), זהו הדיון הרלוונטי והמשמעותי. במובן מסוים מאשים ריב"ל את קודמיו שהם המשיכו לחטוא בחטא 'עץ הדעת'...
הדעה המיָסֶדֶת את המדרש על אדני פז היא זו המפרשת שעץ החיים ועץ הדעת הינם עץ אחד (רבנו בחיי). ארבעת הדעות על האילן, מתיחסות לארבעה כוחות חיים אדירים הקיימים באדם ובעולם. הציווי שלא לאכול מעץ הדעת הוא דווקא כשאין 'אוכלים' מעץ החיים. כוחות חיים יסודיים אלה, כשהם באים מהמקום ה'לא נכון' הם מחריבים את האדם והעולם, אך אם יבואו ממקום של חיים, של חיבור לחיי החיים, ל'אור החיים', ממקום של אמונה ואהבה, ירוממו הם את האדם לעילא לעילא.
אנסה להפוך הבחנה זו לממשית יותר, באמצעות התחקות על המשמעות של תאוה מחד ותשוקה מאידך, שתבסס ותנהיר את הקונוטציה של תאוה כשלילית ותשוקה כחיובית. תאוה היא התפרצות עזה ופראית, אובססיבית ובלתי נשלטת, של חפץ ורצון להשיג כאן ועכשו הנאה ריגוש ועונג חזקים ורצוי אף אקסטטיים. התאוה היא חמדנית ואנוכית, ומבקשת לקחת ולנכס, לבלוע ולהשתלט. תשוקה היא חפץ ורצון המופיעים לאו דווקא בעוז ופראות, ודווקא לא כהתמכרות לא נשלטת, והיא אינה מכוונת בדווקא לכאן ועכשו ויכולה היא להיות מאוד סבלנית ולהתענג על עצמה, ועיקר ההבדל הוא בכך שלא רק שאינה אנוכית אלא אדרבא כל כולה הבקשה להשקו"ת (=תשוק"ה) ולהרעיף, לתת ולהעניק. התאוה טמאה, התשוקה קדושה.
האדם מבקש חיים, חיי חיים, חיים מלאים ועשירים, גדושים ושופעים, ומשאינו מצליח לממש זאת בדרך הנכונה – הארוכה – הקצרה, הוא פונה לקיצורי דרך המעניקים לו באופן מיידי את הריגוש וההנאה האקסטזה וההתענגות להם הוא נכסף כל כך. שורש התאוה היא התשוקה שנכזבה והשתפלה לה אל האנוכיות ואל הדיוטות התחתונות של החיים. העלאת התאוה לשורשה היא תיקון חטא אדם הראשון, והיא אפשרית וממשית דווקא אם היא מתחילה מתוך העצמת החיות הדינמית שבאדם – התשוקה, ולא מארבעת הכוחות המסתעפים ממנה.
רק לאחר שנפגשנו עם דעת ריב"ל שהיא בבחינת 'עץ החיים', אפשר ונכון לנו לפנות ולהפגש עם ארבעת דעות 'עץ הדעת טוב ורע'. בפרשנות שאנקוט בה ביחס למשמעות של כל פרי אלך בעקבות הרב דב ברקוביץ בספרו 'מקדש החיים'.
ארבעת הכוחות היסודיים שבאדם הם, הנטיה לדעת, הנטיה אל מעל הדעת, הנטיה האסטתית והנטיה היצרית.
חיטה - הנטיה לחכמה בינה ודעת, אהבת החוכמה, היא החושפת ומפתחת את עולם הרוח העשיר של האדם והיא הבונה את התרבות והציויליזציה אנושית על כל תחומיה. נטיה זו הובילה את האדם להישגים רבים וגדולים במדעי הטבע אך גם במישור הערכי של החיים האנושיים, וכמובן הביאה על האדם גם הרס וחורבן, מוות ואבלות.
גפן – הנטיה אל מעבר לדעת, אל 'עד דלא ידע'. עם שוך ההתלהבות מהדעת, ועם גדילת מנין 'חלליה', נוכח לדעת שלא רק שאין בה די, אלא שהיא הרת אסון. והוא מגלה בקרבו את הכמיהה אל המרחבים שמעבר לדעת, אל המיסטיקה והאקסטזה, אל הדבקות וההתאחדות.
אתרוג – כשגם הרומנטיקה שלעומת ה'השכלה' מכזיבה, שב האדם אל עצמו ואל העולם. הנטיה האסטתית, היא הנטיה לשלמות, לשמות האלהית שבעולמנו החלקי והשבור, היופי, ההוד וההדר, ההרמוניה והאחדות, הם גילוייו המבוהקים. האתרוג הוא כליל היופי (שמו המקורי 'הדר'), וכליל השלמות (טעם העץ כטעם הפרי). האמנות בכללה היא מרחב היצירה וההתגלות של האסטתי ובה מבקש האדם את החיים.
תאנה – התחנה אחרונה במסע החתחתים של האדם היא גופו – חושניותו ויצריותו. הנטיה המינית היא הגילוי המובהק והחזק ביותר של החושניות והיצריות בכלל. כח חיים אדיר זה הממשיך את אורות הבריאה המתמדת אל המציאות, הוא שורש החיים ושורש המוות.
הערה: ארבעת הדעות מתחלקות לשניים. שתי הראשונות מדברות על כוחות חיים רוחניים, ושתי האחרונות על כוחות חיים 'גופניים'. זה מסביר את העריכה של המדרש שמיקמה את האמורא רבי אבא דמן עכו בין התנאים תלמידי ר"ע.
ארבעה כוחות חיים אלה הם כוחות חיים ומות, ברכה וקללה, וזה תלוי בתודעתו של האדם ובהתכוונותו. ביטוים מתוך התכווננות אנוכית, נרקיסיסטית וכו' היא תאוה טמאה ומקוללת, מחריבה וממיתה. ביטוים מתוך התכוונות של חסד, אהבה ואמונה, היא תשוקה קדושה ומבורכת, בונה ומשכללת. שורש כל החטאים הוא 'אנא אמלוך', 'אין עוד מלבדי', חסד החטאת של ה'לגרמיה', מלכות האגו. שורש התשובה, באמונה וענוה, ביראה ובאהבה.
זה ברור כהגלות נגלות, כשמש בצהרים, פשוט מכל פשוט! כמובן התשובה בפועל מחטא יסודי זה אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא היא עבודת חייו של האדם, 'כי זה כל האדם'.
יום חמישי, 8 בנובמבר 2012
יום רביעי, 7 בנובמבר 2012
קטרוג הלבנה (2)
מצורפים מספר קבצים ללימוד הסוגיה:
קובץ סיכום של השיעור הראשון בראשי פרקים. להורדה לחץ כאן.
קובץ סיכום של השיעור השני בראשי פרקים. להורדה לחץ כאן.
קובץ מקורות נוספים לשיעור השני. להורדה לחץ כאן.
קובץ סיכום של דברי המהר"ל בסוגיה. להורדה לחץ כאן.
קובץ השמע של השיעור הראשון. להורדה לחץ כאן.
קובץ השמע של השיעור השני. להורדה לחץ כאן.
הסיפור של מיעוט הלבנה כמיעוט הנוקבא, ותיקונה – התגדלותה להיות 'אור הלבנה כאור החמה', לקבל ישירות מ'אמא' ולא דרך הז"א. (עץ חיים שער מיעוט הלבנה). הביטוי המרכזי להתעלות הבריאה אל הבורא הוא ביטול הפער ההיררכי בין האישה לאיש, למעלה ולמטה. לתהליך זה מופעים תיאולוגיים פסיכולוגים חברתיים פוליטיים וכו'. המהפכה הפמיניסטית לשלביה היא ללא ספק ביטוי של תהליך זה. מערכת היחסים בין החמה ללבנה (הקיטרוג וההתמעטות) היא שורש מערכת היחסים בין הגבר לאישה המשקפת את הבריאה על כל 'חטאיה'. תיקון הזוגיות של האיש והאישה הוא השתקפות תיקון הזיווג העליון.
הסיפור של לילית וחוה, ותיקונן, בעיקר המתקת לילית – לאה אך גם חוה – רחל, עד להופעה האחדותית והמתכללת שלהן ברות. מיעוט הלבנה מתפרש בזהר (ובאר"י) כגרוש חוה הראשונה – לילית, והחלפתה בחוה השניה – חוה. סיפור מגובש של 'התרחשות' זו מופיע ב'אלפא ביתא דבן סירא'. האר"י בתורת הגלגולים הטיפולוגית שלו עוקב אחר התיקון של לילית וחוה על הציר ההסטורי כשהדמויות המרכזיות בו הן לאה ורחל הבאות לידי השלמה והתכללות ברות שהיא כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.
הבנת מדרשי מיעוט הלבנה במישור מערכת היחסים שבין האיש האישה האנושיים, בשתי הבנותיו היסודיות (מיעוט האישה / גרוש לילית) משתלבת בנסיונות להבין את ההבדל בין שני ספורי הבריאה. בראשון האישה נולדת יחד עם האדם מהעפר, ובשני, לאחריו וממנו. מערכת היחסים עם 'האישה הראשונה' היא של 'מאורות גדולים', מערכת יחסים האמורה להיות שויונית, אך אינה צולחת, ו'הלבנה מתמעטת', ומערכת היחסים הופכת להיות היררכית בסיפור של 'המיעוט' ודוחקת החוצה / מדחיקה פנימה בסיפור של 'לילית'.
נפילתה של הבריאה, הנוקבא, מיעוט / גרוש הלבנה והתחשכותה / התעלמותה, משתקף במחזור הלבנה, ובמחזור האישה הקשור אליו, אך גם במחזורי הגאות והשפל הנפשיים שיש שהם מופיעים בעוצמה גדולה כמחזורי שמחה ואקסטזה, עצבות ומרה שחורה (לילית מלשון יללה. בתקו"ז מקורה בטחול מקור העצבות).
הבריאה המקורית שויונית ומ"מ יש שני מאורות, כלומר הם שונים, כלומר יש שויון ויש שוני. מהו השויון ומהו השוני? האם גם ללבנה אור עצמי? או שהגם שהיא מקבלת, קבלתה מלאה ושלמה (מאמר שני המאורות של רי"א מהומיל)? האם החלוקה למשמרות היום והלילה היא כל ההבדל? אבל האם אין חלוקה זו מבטאת מהות? המאורות השוים בגדולתם מצד עצם בריאתם, אך המפגש בינהם ועם העולם שסביבם חושף – מעצב ומחדד הבדלים וניגודים בינהם, והם בלתי נסבלים ל'לבנה'...
הירשם ל-
רשומות (Atom)