יום חמישי, 11 באפריל 2013

מות בני אהרן (1)


בשבועים הבאים נלמד את פרשה כ' בויקרא רבה מהדורת מרגליות, העוסקת במות שני בני אהרן נדב ואביהוא. (נעָזֵר במהדורת וילנא, בפסיקתא דרב כהנא 'אחרי מות', בתנחומא (בובר / ורשא) אחרי מות, בספרא 'שמיני' ו'אחרי מות' - להורדת קבצי המקורות לחץ כאן).


שלבי הלימוד א. 'מבוא למדרשים', ענת רייזל, פרק עמ' 126 – 135 הפרק על ויקרא רבה (כולל ההערות).
יש כמה מאמרי מבוא קלסיים למדרש ויקר"ר, מי שירצה אתן לו קבצים של רובם.
ב. לימוד בהיקף של כל הפרשה (מרגליות) כולל סכום קצר של כל דרשה מהפחיתות ומה'גופא'
ג. יום א - לימוד בעיון של סוגית 'מיתת צדיקים מכפרת' (ע"פ קובץ מקורות נוספים שישלח בהמשך בע"ה)
ד. עיון במות נדב ואביהוא, סיבותיו, תכליתו ומשמעותו לדורות ולנו.

שאלות א. מה הסיבה לכך שהנושא נידון במדרש בפרשת 'אחרי מות' ולא בפרשת 'שמיני'?
ב. מה המיוחד בכל פתיחתא? מה המשותף בינהן? מה היחס בינהן? האם הן מצטרפות יחדו למכלול?
ג. עיין והבן כל סיבה למות שני בני אהרן בפני עצמה.
ד. האם מעבר לשוני בין הסיבות, יש גם מחלוקות מהותיות?
ה. מה פשר ריבוי הדעות היחס לסיבת מות נדב ואביהוא, שונותן ואף הופכיותן (ביחס למדרש האגדה של חז"ל בכלל, וביחס לסוגיה זו של מות שני בני אהרון בפרט)?
ו. מה הן האמירות הרוחניות העולות מן הפרשה (מהפתיחתות ומדרשות ה'גופא')?
ז. האם ניתן להתייחס לפרשה כולה כיצירה אחת, הערוכה בכוונה לבטא 'רעיון אחד' (התשובה היא לאו דוקא כן או לא)?

יום שבת, 2 במרץ 2013

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (4)


השבוע נעסוק במידה "קל וחומר". את מידת "קל וחומר" מצאנו כבר בתורה בספר בראשית:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (בראשית פרק מד ז-ח).
אומרים חז"ל במדרש רבה בראשית פרשה צב פסקה ז:
"הן כסף וגו' תני רבי ישמעאל זה אחד מעשרה קלים וחמורין שכתובים בתורה:
א. הן כסף וגו' השיבנו אליך ק"ו ואיך נגנב?ב. (שמות ו) הן בני ישראל לא שמעו אלי וק"ו ואיך ישמעני פרעה?
ג. (במדבר יב) ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה ק"ו לשכינה י"ד יום.
ד. (דברים לא) הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם ק"ו ואף כי אחרי מותי.
ה. (ירמיה יב) כי את רגלים רצתה וילאוך ק"ו ואיך תתחרה את הסוסים?ו. (שם) ובארץ שלום אתה בוטח וק"ו ואיך תעשה בגאון הירדן?
ז. (שמואל א כג) הנה אנחנו פה ביהודה יראים וק"ו ואף כי נלך קעילה.
ח. (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם ק"ו ואף כי רשע וחוטא.
ט. (אסתר ט) ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודיםוגו' וק"ו בשאר מדינות המלך מה עשו?
י. (יחזקאל טו) הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה ק"ו אף כי אש אכלתהו ויחר".

הבסיס של קל וחומר שבתורה

הקל חומר הראשון מבוסס על כלל פסיכולוגי התנהגותי.
בני יעקב אומרים לשליט מצרים (יוסף), אם החזרנו לך כסף שהיה אצלנו במקרה – הכסף שנמצא באמתחותינו, הוכח לעין כל כי אנו אנשים ישרים מאד. קל וחומר שהיושר שלנו לא מאפשר לנו לגנוב את גביע הזהב שלך.
כשאנו בוחנים את כל הדוגמאות לקל וחומר שהביא רבי ישמעאל מהתורה המכנה המשותף לכולם הוא שהם בנויים על טבע המציאות.
לעתים זהו הטבע של המציאות הפיזית: "כי את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים". יכולת הריצה שלך מוגבלת. היא לא עמדה בפני הרצים המהירים. ברור כי מוגבלותך הפיזית לא תאפשר לך להתחרות ולהשיג את הסוסים המהירים.
וכן "הנה [עץ הגפן] בהיותו תמים לא יעשה למלאכה, אף כי אש אכלתהו ויחר [שאינו ראוי למלאכה]. עץ הגפן הוא עץ חלש. גם כאשר הוא שלם, אי אפשר ליצר ממנו רהיטים או כלים. כל שכן כאשר חלקו שרוף שאינו ראוי ליצור כלים.
לעתים מדובר בטבע הפסיכולוגי של האדם. למשל: אם ישראל לא שמעו למשה, והם הרי רוצים להשתחרר ממצרים, איך ישמע פרעה למשה, הרי בודאי אינו רוצה לשחרר את ישראל?
ההגיון העומד מאחרי כל הקלים וחמורים שהביא ר' ישמעאל מהתורה הוא: אם אנו מוצאים תופעה שנובעת מתוך כללי המציאות באופן החלש, קל וחומר שנמצא את אותו כלל טבעי התנהגותי במציאות חזקה יותר.
כאשר יש זהות בסיסית בין שתי מציאויות, ניתן ללמוד ענין מסוים, מאחת לשניה. מעלת הלמד מהמלמד חייבת להיות ברורה מתוך טבע המציאות.

מהו קל וחומר של תורה שבעל פה? השואה בין שני הענינים והעברת  ציווי פורמלי מענין אחד למשנהו. מבלי שנראה קשר מהותי בין הענינים.
אין ללמד מעלה על המלמד מעבר לפרט הדיני שיש במלמד ואין בלמד!
למשל "ומה אמה עבריה שאינה נקנית בביאה, נקנית בכסף, אשה לבעלה שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף".
האם יש כאן קשר מהותי, מישור שוה של התיחסות שפרט דיני אחד מעיד כי האחד קל מחבירו והשני חמור על כן נעביר את הדין שבקל לחמור?
לכאורה אין מעלה לאשה על שפחה כנענית מעבר לפרט ההלכתי שהיא מתקדשת בכסף.
האם נוכל למצוא בקו"ח של תורה שבעל פה את העיקרון של מעלה עצמית של הלמד על המלמד, ומעבר לכך את מישור ההתיחסות השוה?

המקור הרוחני של קל וחומר

הרב קוק בעולת ראיה (ח"א עמ' קפ) אומר כי שני החלקים, הקל והחמור מקבלים את משמעותם בתור קל וחמור רק כאשר אנו מעמידים אותם זה לעומת זה.
כך הדבר נוהג גם במציאות בכללה. הגודל נחשב גדול רק בהשואה לקוטן, וכן להפך.
"מקל וחומר,  הקל והחומר בערכי התורה הוא כמו הגודל והקוטן במציאות הכללית, המוחשית והערכית. אם לא הגודל לא נודע לנו הקוטן, ואם לא הקוטן לא נדע את הגודל, כי הם ערכים שהם נמדדים דוקא זה לעומת זה, וכמו כן הוא הקל והחומר. לולא מדת הקל לא ידענו הערכה למדת החומר, ולולא מדת החומר לא ידענו הערכת הקל. רק זה לעומת זה הם נשקלים, קל לעומת חומר, וחומר לעומת קל".
נראה כי הרב קוק חושב כי אף בקו"ח ההלכתי נוצר לנו פער של גדול וקטן בהשואה בין פרטי הדינים. [לפיכך יהיה זה אתגר להבין בכל קו"ח את החומרה המהותית שנוצרה ב'למד' בעקבות ההשואה אל ה'מלמד' הקל!].
לאחר הגדרה זו מבאר הרב את השורשים הרוחניים של קל וחומר. בדרך כלל רגילים אנו לחשוב כי הקל הוא פעוט ערך והחמור הוא החשוב יותר.
לדעת הרב קוק ההפך הוא הנכון.
הקל הוא החשוב הרחב והגדול. הקל הוא המגמה של רוח גדולה של התפשטות של טוב וחסד ללא מגבלות.
ואילו החמור הוא הדבר הקטן יותר הנתון במגבלות. החמור הוא מגמת ההגבלה הצמצום שבחיים!
"ובכללות מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב, להרבות אור קדש, ולהגדיל תורה ומצוה ולהאדירה. שם הענג הוא ההולך ומניע את כל התנועות שבמעשה, והכל הוא קל.
והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער ומניע את כל מה שיש בחיים ובהויה משום גסות ומשום הפרעה. וקבלת עול מלכות שמים באה בזה להרשים את כל רשימת קדשה".
לפי דברי הרב, הלימוד של הקל וחומר משמעותו, כי אם אנו מוצאים בתוך נטית ההרחבה וההתפשטות חומרא - דין המגביל אותה, כל שכן שנמצא אותה חומרא – דין, במידת החומר המוגבלת ומצומצמת.
וכן אף להפך אם נמצא בתוך הדין החמור קולא, בודאי נמצא אותה בתוך המגמה המתפשטת.
היחס הנוצר בין שתי המגמות מגמת ההתפשטות הקודש והחיים לעומת המגמה המגבילה יוצרת איזונים המאפשרים חיים ללא פרצות והריסות. מעבר ההלכות מהקל לחמור ומהחמור לקל יוצר מערכת הארמונית המאפשרת זרימה נכונה של הבריאה:
"ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה של  המדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים,  העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר".

בעיות בקל וחומר

מסכת עירובין דף יג/ב: "תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים.
אמר רבינא אני אדון ואטהרנו: ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן.
ולא היא מעשה קוץ בעלמא קעביד".
האם הקל וחומר תקין? אם לא, במה אינו תקין?

הסביר רש"י ומה נחש שממית - אדם ובהמה, ומביא טומאה בעולם: טהור - כשמת, דהא שמונה שרצים כתיבי: שרץ שאינו ממית, קו"ח שהוא טהור.

הבסיס לקל חומר הוא הגדרה של תכונה מהותית חמורה בנחש – הוא ממית. לעומתו השרץ קל מפני שאין לו אותה תכונה חמורה. השרץ לא ממית. למרות המהות החמורה שיש בנחש, הוא אינו מטמא [שהרי אינו מח' שרצים] קו"ח ששרץ שאין בו אותה מהות חמורה - הוא לא ממית, קו"ח שיהיה טהור.

התשובה מדוע קו"ח זה אינו נכון היא "ולא היא מעשה קוץ בעלמא קעביד".
העובדה שהנחש ממית אינה מהותית וחמורה בנחש מפני שהנחש הוא רק כמו קוץ שדוקר. העובדה שקוץ דוקר אינה מגדירה שום הגדרה של חומרה בקוץ.
נראה כי רוצה לומר שיש כאן חלק מהטבע הפועל ללא כל התיחסות לפרט הזה או הבעל חיים הזה הנקרא נחש.

תוספות עירובין דף יג/ב שאל: מה חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו במפורש?
מה לנו לעשות חריפות של הבל?
רבינו תם טוען כי הקו"ח אינו בא לסתור דין מפורש בתורה. אכן שרץ טמא. הקו"ח רוצה ללמד לגבי דין שאינו מפורש בתורה.
שרץ מטמא במגע. האם נבלת שרץ תטמא במשא?
נבלת נחש אינה מטמא במשא, נלמד מכאן בקו"ח שאף שרץ לא יטמא במשא [דוקא].
לדעת רבינו תם, למסקנה הקל וחומר לא מלמד כי שרץ אינו מטמא במשא. אך הדין נכון!
שרץ נלמד בהיקש מנחש שהוא לא מטמא במשא!
[עיין שם בתוס' שמקשה על ר"ת ומתרץ ובתוס' רא"ש מביא אפשרות נוספת לקו"ח]

המהר"ל בדרוש על התורה מבאר כי לכל דבר במציאות יש בחינות לטהרה ובחינות לטומאה בעצם מהותו. אף שיש בו צדדים של טהרה, התורה טמאה אותו.
אף בעולם הטבע כל דבר מורכב מכמה יסודות אלא שיסוד אחד גובר בו על שאר יסודות.
"...מה שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים הוא לעמוד על מהות השרץ בכל בחינותיו, אשר יש לו צד בחינה לטהרה מצד הלמודים ההם ועם כל זה התורה טמאתו".

בספר שם משמואל פרשת מצורע - שנת תרע"ו הוסיף ביאור:
ונראה בטעמו של דבר דהנה ידוע שמפאת עירוב טו"ר אי אפשר שימצא דבר שיהי' כולו טוב או כולו רע אלא הכל בתערובת, ומ"מ כמו שהעולם נידון אחר רובו, כן בדברים האסורין והמותרין נדונין אחר הרוב שבהם, ובדברים המותרים הרוב הוא חלקי ההיתר ומיעוטי חלקי הרע בטלין ברוב החלקים של היתר, ובדברים האסורים הוא להיפוך שרבו בהן חלקי האיסור על חלקי ההיתר וחלקי האיסור גוברין.
... תנא תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. ונראה לפרש דטעמי טומאה הם מקבילים לחלקי רע וטומאה שבו וסומכוס הי' מוצא בו במספר ארבעים ושמונה ניצוצי טומאה ע"כ עלה בידו גם עפ"י נגלה מ"ח טעמים, וכן נמי על דבר של טהרה הי' מוצא בו מ"ח ניצוצי טהרה, ע"כ עלה בידו גם עפ"י נגלה מ"ח טעמי טהרה, כבזוה"ק (ח"ג רמ"ד ע"ב) דהתלמוד עפ"י הסוד סדרו אותו ועפ"י שנים עדים יקום דבר הנגלה והנסתר.
וכן נמי אותו תלמיד ותיק שהי' מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים, היינו שמצא בו במספר מאה וחמשים ניצוצי טהרה, ומ"מ איננו אומר שמותר, כי לעומת ניצוצי טהרה יש בו ניצוצי טומאה מרובין מהם. וזה עצמו הענין שאין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, היינו שיודע למצוא חלקי טהרה שבו, אבל לא סוף דבר שיטהרנו לגמרי שהרי לעומתם מוצא חלקי טומאה מרובים מהם, ואולי ראיתי פי' זה באיזה ספר:

יום שלישי, 26 בפברואר 2013

לסמוך גאולה לגאולה (1)


נתחיל ללמוד בעז"ה את מדרשי ההגדה וסביבותיהם
להורדת קובץ המקורות לחץ כאן

התשתית והליבה של ההגדה היא מדרש ארבעת פסוקי וידוי ביכורים – מדרש תנאי, שמתוכו ועל גביו הלכה ההגדה וצמחה.

א. למד את פרשת מקרא בכורים כולה, בעיון, בקריאה 'יחפה' ועם מפרשים. נסה להבין את האמירה שלה.

ב. נסה להבין מדוע נבחרו פרשיה זו (וממנה פסוקים אלו) להיות הליבה של קיום מצות ספור יצי"מ והגדתה לבנים. מדוע לא נכלל בדרש האגדה גם הפסוק החמישי?

ג. למד בעיון את המדרש שבהגדה, ונסה לעמוד על התוכן הרוחני הפנימי המשמעותי של כל פסוק ושל המדרש כמכלול.

ד. למדרש שבהגדה שלוש מקבילות (קצרות יותר), ב'ספרי', 'במדרש תנאים לדברים' וב'פסיקתא זוטרתא'. למד אותם, ונסה לעמוד על יחודם ביחס למדרש ההגדה. ה. תנו דעתכם לפסוק החמישי שלא נדרש בהגדה אך נדרש במקבילות, ונסו להבין את האמירה שבהשמטתו.


פורים ושילוח הקן (2)


להורדת שיעור השמע לחץ כאן

יום ראשון, 17 בפברואר 2013

פורים ושילוח הקן (1)


להורדת קובץ המקורות ללימוד לחץ כאן

כיאה וכנאה לפורים נושאת סוגיה זו אופי 'בלשי'. מטרת לימודנו היא להסיר את המסכה מעל פניה ולגלות את סודה הפורימי.

1. למדו את המשנה והגמרא בחולין, את ההלכה ואת האגדה בעיון (עם כמה שיותר מפרשים. כדאי לכה"פ לראות את המהרש"א ואת ה'בן יהוידע', אבל את המהר"ל דחו ממש לסוף, אחרת הוא 'ישתלט' עליכם.), את ההלכה [רמב"ם הל' שחיטה פרק יג] טור ושו"ע [יו"ד סימן רצב]) ונסו לקשר בין ההלכה לאגדה ובין כל מרכיבי הסוגיה.

2. למדו את הפרק 'פפונאי ורב מתנה'. יש בו רמזים לפתרון התעלומה.

3. רק לאחר שמיציתם את הנ"ל - למדו את הפרק 'שילוח הקן'. יש בו התייחסויות למצוה המיוחדת הזו בנגלה ונסתר.

4. הוסיפו כיד ד' הטובה עליכם כהנה וכהנה בכל השלבים ומעבר להם בחדוות יצירה פורימית

יום שני, 11 בפברואר 2013

עמלק (2)


שיעור ראשון בסוגיה.
להורדת השיעור לחץ כאן
להורדת דף המקורות מוער לחץ כאן

יום שישי, 1 בפברואר 2013

עמלק (1)


ויבא עמלק
לצפייה בדפי המקורות

א.
סוגית עמלק אינה סוגיה צדדית, אלא מרכזית ויסודית (כמו שפורים זה לא יו"ט, וכמו שקדחת אינה מחלה...)
את זהותנו הישראלית אנו מבררים רוחנית ומעשית אל מול עמלק (ראש בראש – ראשית בראשית)
מצות מחית עמלק היא הפועל היוצא המהותי והחריף ביותר של 'אתה בחרתנו'

ה'סגולה' היא היום (לאחר המאה העשרים בכלל והשואה בפרט), מאבני הנגף העיקריות בדרך התשובה של ע"י לתורה ולאביהם שבשמים – קודם כל מוסרית פנימית, ואח"כ פוליטית מעשית, אך גם רוחנית – אינטלקטואלית. העמדה הזו היא היום בלתי נסבלת ואף בלתי אפשרית לישראלים רבים, לא רק בוורסיה הוולגרית (שאלת המבחן של 'ראש הישיבה' לתלמידיו...) אלא גם בוורסיות המתוחכמות והמעודנות שלה (חובה, יעוד ושליחות, ולא זכויות יתר ובודאי שלא התנשאות ודיכוי...)..

האופן הנוקב ביותר של הצגת השאלה (וכמובן המקומם) היא הטענה שאין הבדל בין האידיאולוגיה והרטוריקה של מחית עמלק, לרטוריקה של היטלר יש"ו, כלומר, של עמלק... (התשובה לטענה זו למי שלא יכול להמשיך בלעדיה היא: אכן עמלק בכלל והיטלר יש"ו בפרט, הם תמונת המראה המעוותת שלנו, ובמילים אחרות, הם שמים לנו מול הפנים, מראה שמה שנשקף בה הוא אנחנו, בגירסא הלא כל כך מתוקנת שלנו, בכלל, ובסוגיה זו בפרט)
שעל כן גילוי מסכת עמלק, מחויב הוא היום יותר מאי פעם!

ב.
מה התשובה שיש עמנו לשאלה?
ולפני זה, האם לנו, יש בכלל (או עדיין) שאלה, או שרק ל'חבר החילוני' שלנו יש? 

התשובה המקובלת:

א. עמלק הוא (היה) הביטוי הריאלי של יסוד הרוע העצמי המאיים על העולם כולו.
ב. רק טפשות ומורך לב יעוררו רחמים כלפי 'נחש ארסי-עקרב צהוב' המסתובב בין רגלי האנושות ומבקש להמיתה.
ג. זהוי עמלק כ'עמלק' הוא זהוי של הנבואה ולא של החכמה
ד. מצות מחית עמלק מוטלת על הכלל (לפי הרמב"ם - עם ישראל בארצו בשיאו – מלך ומקדש [ומן הסתם גם נבואה]), ולא על הפרט, ואף לא על ע"י בפחות משיאו (וזה שהיום אין עם עמלק מובחן, זה לא מקרה, אלא פועל יוצא של העצה האלהית העמוקה המסנכרנת את הריאליה למצבם של ישראל)
ה. ולמעשה הזכירה והמחיה של עמלק היום, אינה מלחמה חיצונית, אלא עבודה פנימית של התמודדות עם העמלקיות המקננת באנושות ולאומיה - בתרבות בחברה, ובעיקר בנפש כל אחד מאיתנו.

ג.
אני קורא לכם היום 'לשכוח' את כל מה שאתם יודעים על הסוגיה, להציץ ולהתבונן בדברי חז"ל במדרש, ולהקשיב להם, ולנסות להבין איך הם ניגשו לסוגיה, מה היו השאלות איתן הם מתמודדים, ומה היו התשובות שנתנו.
כמובן וכרגיל לא נצליח אלא להתחיל לגעת בסוגיה גדולה רחבה ועמוקה זו, שדברי חז"ל (שרק חלק מהם נראה), עוקבים בה את דברי התורה שבכתב, ומבססים ומכינים את העיסוק הנמשך בסוגיה זו עד היום הזה, הנגלה ובנסתר.
ובהקשר זה, חשוב לי לציין שאין כאן מין 'קראות של תורה שבע"פ שכזו', המבקשת 'לחשוף את האמת התורנית המקורית' שהלכה לאיבוד בגלות או ב'תאי האינקויזיציה הרבנית', חלילה, אלא שלב בסיסי משמעותי בלימוד המקיף של הסוגיה, המתחיל בתורה שבכתב ונמשך בתורה שבע"פ למין חז"ל (בהם ממוקדים אנו השנה) ועד היום.

ד.
1. השאלות העיקריות שהמדרש (הפסיקתא דר"כ והפס"ר) שואל הן:
א. למה בא, או שמא מובא, עמלק עלינו (על חטא, מתוך שנאת חינם של עמלק, כעפולה חינוכית מונעת של הקב"ה, או...)?
ב. אם בגלל חטא - מהו החטא בגללו בא עמלק?
ג. לפי כל תשובה על א' - מיהו / מהו עמלק? מהי מצות הזכירה? מהי מצות המחיה?
ד. מה עשה לנו עמלק? ובמה זה גרוע 'יותר' מכל מה שעשו לנו שאר אויבינו?
ה. למה עמלק מזנב דווקא בנחשלים?
ו. מי הכח / השבט בישראל המוכשר להתמודד עם עמלק ומדוע?
ז. מדוע המלחמה בעמלק כרוכה בגורל / פור / חלש / חבל?
ח. שלבים ביחס לעמלק (אדומי לא תתעב)
ט. מה סיבת היחס החריף לעמלק? מה הוא עשה?
י. מה פשר הכפילות של תמחה – מחה אמחה?
יא. מה הקשר של סמיכות זכור לעוון המשקלות?
יב. מה כל כך חשוב קשה בזכירה עד שצריך לצוות עליה לדרבן ולאיים על קיומה, ושאחרי כל זאת ישראל מבקשים להטילה על הקב"ה?
יג. משלי עמלק לכלב וזבוב ולילק – מה משמעותם?
יד. מדוע פוסק הרמב"ם שלא כפסיקתא?
טו. מדוע אין מקבלים גרים מעמלק?

2. השאלות העיקריות העולות במכילתות דרי"ש ודרשב"י הן:
א. ויבא עמלק – מה המשמעויות של הביאה? מדוע בא עמלק? מדוע מובא עמלק? מדוע הוא מצליח?
ב. מלחמת עמלק – מה מיוחד בה? כיצד זה בא לידי ביטוי באופיה (צא), מנהיגיה (יהושע משה אהרון חור), חייליה?
ג. בזכות מי / מה הנצחון על עמלק?
ד. מה המשמעות של 'ויחלוש'?
ה. מה המשמעות של 'כתוב זאת זכרון בספר'?
ו. מה משמעות 'מחה אמחה את זכר עמלק מתחת לשמים'? מתי זמנה של המחיה? במה המחיה היא מוחלטת, מדוע היא כה מוחלטת? 

אני מקוה שזיהיתם את השאלות ואת התשובות (בשיעור אסכם את העיקריות שבהן), ואם לא, אתם קרואים להמשיך ולעשות זאת ב'זמנכם החפשי'.

ואחרי כל השאלות והתשובות – עדיין עולה ונוקבת היא עד התהום, השאלה של הפסיקתא רבתי פרשה י"ג בסופה: מה ראה הקב"ה לנהוג עם עמלק במדת אכזריות?, ובדרשה זו (המתייחסת לכל השאלות הנ"ל!) אנא עיינו, ובה נעיין בשיעור.מי שיספיק ימשיך ל'זוויות נוספות'

יום חמישי, 10 בינואר 2013

מדרש לפרשת שבוע - פרשת וארא



'כבדות לב' וחזרה בתשובה | הרב חיים וידל [1]

כבר בהתגלות בסנה בפרשה שעברה הקב"ה אומר למשה שהוא יחזק את לב פרעה והעסק יהיה מאוד לא פשוט, מאוד מסובך, בפרשה שלנו הקב"ה שוב חוזר על זה, וכשמתחילות המכות מסתבר שזה באמת עובד, פרעה מכביד את לבו. בחמשת המכות הראשונות כתוב "ויכבד פרעה את לבו" בחמשת האחרונות כבר כתוב "ויחזק ה' את לב פרעה", ולמרות שפה ושם נראה שפרעה קרוב לשבירה ברגע שהסכנה מפסיקה לרחף הוא חוזר לעמדה שלו. במכת בכורות פרעה נשבר ומגרש את עם ישראל אבל למרבית הפלא זה לא המילה האחרונה, אחרי שעם ישראל יוצא ממצרים ה' שוב מחזק את לב פרעה ופרעה השבור והרצוץ קם כמו עוף החול מתוך מצרים החרוכה ויוצא לרדוף אחרי בני ישראל וגם כשהוא רואה את הנס הגדול של קריעת ים סוף במקום להפנות עורף הוא רץ קדימה.

כשמסתכלים על כל הסיפור הזה זה דיי מוזר, כל הסיפור של יציאת מצרים מוצג כמין סרט, יש במאי שנותן הוראות והכול ידוע מראש, לפרעה יש תפקיד והוא ממלא אותו, והשאלה היא למה גאולת מצרים צריכה להתרחש באופן כזה של עימות חריף הרסני ומחריב שבו יש התנגשות בין משה לפרעה, בין ישראל למצרים, ופרעה שהוא התמצית של כל המעצמה המצרית אמור להכביד את לבו? מה הנקודה כאן? למה יציאת מצרים שהיא אם כל הגאולות, צריכה להתרחש באופן כזה? זה סרט כי אף אדם נורמאלי לא היה מחזיק מעמד אל מול ההתרחשויות, עבדיו של פרעה כבר גמורים ומפורקים, העם כבר מיואש לגמרי, ופרעה עומד לבד מול משה, מול עם ישראל, מול הקב"ה.

הייתי רוצה להבין דרך המדרשים מה זו 'הכבדת לב' בהנחה שזה אומנם קורה לפרעה אך יש פה משהו שקשור לחיים שלנו. בדרך כלל הכבדת הלב מעוררת התקוממות, השאלה הפשוטה היא השאלה המוסרית, איך אדם שנשללה ממנו הבחירה החופשית אמור לשאת באחריות ולהיענש? אבל אפשר להגיד שיש גם שאלה קודמת, שאלה הרבה יותר מהותית. הבחירה החופשית של האדם היא המהות שלו, ויש הבדל עצום בין לשדד מערכות טבע שאין להם מודעות וממילא הם עובדים על פי איזו חוקיות, לנו לפחות זה נראה כדבר טכני, אבל הכבדת הלב של אדם במשמעות הפשוטה של נטילת הבחירה החופשית וקיבוע מוחלט שלו ששום התרחשות לא תשפיע עליו, זה לא נס רגיל, יש כאן פגיעה במהות של האדם, האדם זה הבחירה החופשית וברגע שאתה לוקח לו את הבחירה החופשית הוא כבר לא בן אדם. בעיני זו שאלה יותר חריפה, אחר כך אפשר לשאול למה הוא מקבל עונש. עצם העובדה שאנחנו חיים בעולם שבו אדם יכול לקום בבוקר ולחשוב שהוא מתפקד כרגיל ובעצם הכבידו את ליבו, וכל מה שיקרה עכשיו הוא לפי איזה שבב שהכניסו לו לראש, הוא לא מתנהל על פי שיקול דעת אלא על פי איזה חוקיות שרודה בו, זה דבר מפחיד. אני חושב שזאת השאלה המהותית, איך אנחנו אמורים לקבל, להתייחס, לזה שהבחירה החופשית של האדם יכולה להישלל ממנו. דרך המדרשים נראה שזה לא רק לפרעה, זו פרוצדורה אלוהית שיכולה לבוא לידי ביטוי בכל מקום ובכל זמן ובמובן מסוים אצל כל אדם.

המדרש הראשון לכאורה לא מתייחס אך אולי בכל זאת ניתן לראות בו איזה רמז-
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו" הה"ד (משלי כז) "כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם"... ד"א- כובד אבן אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמה דתימא (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים, שנטלתי אותם בעולם ואמרתי (זכריה ב) כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, ר' יהושע אומר תקון סופרים הוא עיני כתיב, ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא היה יכול להצילן ועמד עליהן והרגן, הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו[2].
הקב"ה כיבד את עם ישראל, קרא להם אבן שהיא דבר יציב, מוצק, מוחלט, סלע התשתית של המציאות. הקב"ה גם הרבה את עם ישראל כחול הים ואחרי כל זה הם פשעו והכעיסו אותו ומצד הדין הוא רצה לכלות אותם ולכן שיעבד אותם במצרים, אך למה הוא גאל אותם? בגלל פרעה הרשע, כי אם הקב"ה היה משאיר אותם במצרים פרעה היה אומר שהקב"ה לא יכול להוציא את עם ישראל, פרעה הוא תמצית הגאווה והיוהרה האנושית והוא היה חושב שהוא ניצח את הקב"ה, ואת זה הקב"ה לא יכול לסבול.

נקרא את המדרש הבא שאומר אותו דבר רק בסגנון אחר וננסה לפצח את האמירה כאן-
ד"א כי אני הכבדתי את לבו הה"ד אמרתי אפאיהם [אשביתה מאנוש זכרם] (דברים לב). מהו אפאיהם אמרתי באפי איה הם, דבר אחר אפאיהם אמרתי באף שהכעיסו לפני איה הם לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם, ומי גרם להם שיצאו משם לולי כעס אויב אגור (דברים לב)[3].
ברור לחלוטין שמבחינת ההיגיון שלו המדרש הזה הוא כמו המדרש הקודם, לולי הכעס של פרעה, לולי אותה אמירה של "לא היה יכול להצילן ועמד עליהן להרגן" עם ישראל לא היה יוצא ממצרים, לא היה נגאל, ממחר נתחיל לעשות "מי שברך..." לפרעה, מגיע לו, לפי המדרשים האלה בזכותו אנו חיים, לומדים וקיימים. אך איפה כאן הכבדת הלב? חז"ל מסבירים כאן מה זה הכבדת לב פרעה, אך הם לא מסבירים את זה בצורה הרגילה אלא בצורה מיוחדת. מהו הגילוי של ליבו הכבד של פרעה במדרשים הללו?

הכבדת הלב של פרעה היא יכולת העמידה מול ההתגלות האלוהית, מול משה ואהרון, מול הניסים והאותות, ולא לספור אותה, הכבדת הלב של פרעה היא ההתעצמות בעמדה הראשונית שלו, הוא לא פתוח, הוא לא קורא את התמונה, הוא לא רואה את המציאות החרבה. פרעה מעמיד עמדה של לב כבד, לב אטום, לב סגור, איזה קיבעון אובססיבי, שום דבר שיקרה לא מזיז אותו מהעמדה שלו. איך מתבטא הלב הכבד של פרעה? באמירה החוצפה, הנואלת, ההזויה, אני ניצחתי את הקב"ה.

הייתי אומר דבר נוסף, הרי מהמדרש נשמע שהכבדת הלב היא נתינת משקל ללב של פרעה, לטענה של פרעה. המדרש מתאר שמצד מידת הדין הקב"ה רצה לכלות את ישראל, הקב"ה רצה לסגור את הפרויקט הזה ולהשאיר אותם במצרים, ומה הייתה הטענה כבדת המשקל שגרמה לו להוציא את עם ישראל ממצרים? ההתגרות וקריאת התגר של פרעה. כלומר הכבדת לב פרעה היא נתינת כבוד לפרעה, התייחסות לטענה שלו. אבל במחשבה שנייה אפשר לשאול מי גרם לפרעה להיות מסוגל לעמוד מול ההארה האלוהית ולומר את דברי ההבל האלה? ה' על ידי הכבדת לבו. אם מפרשים את זה ככה יוצא כאן דבר מאוד מוזר, יש כאן שני התרחשויות שלא מתחברות, עם ישראל אכזב את הקב"ה והקב"ה החליט שהוא לא מוציא אותם ממצרים, ועכשיו הקב"ה מכביד את ליבו של פרעה כדי שהוא יגיד שהקב"ה לא יכול להוציא את עם ישראל כדי שהקב"ה יוכיח שהוא כן יכול להוציא אותם. כל הדבר הזה מיותר, הקב"ה ממלכד את עצמו, הוא זה שמייצר את הטענה שהוא לא יכול כדי להזים אותה. הקב"ה יוזם את הטענה של פרעה כדי שהוצאת עם ישראל ממצרים תהיה דווקא באופן כזה, באופן של עימות עם האמירה של פרעה, כאשר ברקע מצד הדין, הצדק, ההיגיון, אין למהלך של יציאת מצרים שום מקום.

איזה היגיון יש בזה? מה חז"ל באים להגיד פה? ברור שדרך המבנה הסיפורי הזה חז"ל רוצים להגיד אמירה מאוד ברורה. פרעה מייצג את העמדה האנושית, הרציונאלית, הטבעית. עם ישראל מייצגים את החלום, את התקווה, את השאיפה להתרומם מעל הטבע, להשתחרר מרדיית האינסטינקט ולהתעלות אל הנשמה, וכמו שהמדרש מציג זה בלתי אפשרי, עם ישראל לא מסוגלים, אם אנחנו מתבוננים בציבור הגדול הזה, בני ישראל לפני יציאת מצרים, הם לא נמצאים בעמדה נפשית ורוחנית שמסוגלת לפרוץ, לצאת ממצרים זה לא לצאת מטריטוריה גיאוגרפית, זה לצאת מן המצרים, לצאת מן הטבע, לפרוץ את המעגלים הסגורים ואת התפיסה הטבעית של העולם, זה בלתי אפשרי. אנחנו יודעים שגם במישור יותר ריאלי "חמושים עלו בני ישראל ממצרים"- אחד מחמש, באמת בני ישראל לא עלו ממצרים, המיעוט שבמיעוט עלה ממצרים. הכבדת הלב של פרעה היא העמדה הטבעית והרציונאלית של האדם, פרעה אומר שהיומרה הזאת לא תיתכן, היא לא יכולה להצליח, כשפרעה אומר שהקב"ה לא מסוגל הוא מתכוון שהאדם לא מסוגל לפרוץ את האנושיות שלו, זו פיקציה, זו הזיה. יכול להיות שיש כאן הסבר פסיכולוגי להכבדת הלב של פרעה, למה פרעה לא מתרגש מכל המכות? הרי מצרים נחרבת לנגד עיניו? פרעה מתחיל מעמדה אפריורית, יש לו וודאות מוחלטת באדם, באנושי, בטבעי, הוא אדם מאוד חכם וזה ברור לו לחלוטין שאדם לא יכול להוציא את עצמו מהמציאות שבה הוא שרוי, האדם לא יכול להתרומם וגם אם הקב"ה ירים אותו זה לא יעזור כי הוא ייפול רגע לאחר מכן. האדם הוא יצור שהקרקע היציבה שלו היא העולם הזה, זה העמדה הטבעית. באמת אנו רואים שעם ישראל יצא ממצרים אך במדבר הוא עובר ירידות ועליות, אותו הדור לא נכנס לארץ, למעשה כל ההיסטוריה של עם ישראל היא כישלון, אנחנו עדיין לא הצלחנו לעמוד במשימה, פעמיים עברנו חורבן, והאמירה של פרעה עדיין מהדהדת ברקע, האמירה של פרעה היא העמדה הרציונאלית, המפוכחת, הריאליסטית, שיש לה היום אלפי שנות היסטוריה שמחזקות אותה ואומרות ש"האדם לא מסוגל", היומרה של ישראל, של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", של הוויה אנושית שיונקת מן השמיים ולא מן הארץ, שחיה את החיים על פי הנשמה ולא מתוך האינסטינקט, היומרה הזאת היא בלתי אפשרית. והקב"ה מביים את המצב הזה, עם ישראל באמת לא מסוגלים, לא ראויים, ואל מול זה פרעה מעמיד עמדה שהיא לא רק כוחנית, פרעה מעמיד עמדה רוחנית, ודווקא באופן כזה עם ישראל יוצא ממצרים.

אפשר לומר שלמרות שפרעה צודק, למרות שעם ישראל לא ראוי, זה קורה באופן פלאי, ללא שום היגיון, בצורה פשוטה יותר, עם ישראל צריך להיגאל באופן כזה שמוציא מכלל אפשרות פרשנות היסטורית טבעית. עם ישראל מופיע מתוך מצב של חוסר אפשרות, פרעה לא רוצה לתת לעם ישראל לצאת, הוא מזהה איזה פוטנציאל צומח לו בחצר האחורית והוא רוצה לגייס את זה לאג'נדה שלו, גם עם ישראל לא רוצים לצאת, טוב להם עם התרבות המצרית, וההתרחשות הזאת היא למרות הכול, מה שמתרחש כאן הוא פלא, הוא לא נשען על תשתיות טבעיות, הוא לא מסתייע ולא נעזר בהם, הוא למרות ובניגוד לסיטואציה הטבעית, אנחנו לא יצאנו ממצרים אלא הוצאנו ממצרים, כמובן שזה ניכר גם אחר כך, ברור שבמהלך כזה אין זה מפתיע שכבר בשלבים הראשונים מתברר שצריך ללכת דרך מאוד ארוכה כדי להתייצב. לא המציאות השתנתה, המציאות קיבלה דחיפה חיצונית שלא באמת שינתה אותה ולכן אחר כך יש את כל הצרות והסיבוכים שבמובן מסוים ממשיכים עד היום, עד היום קשה לראות את המהלך הזה כטבעי, כל רגע ורגע זה נראה חלום. חז"ל לא מתארים כאן הקפאה של מבנה היסטורי, זה המבנה הבסיסי שנמצא גם עכשיו ובכל שנייה ושנייה מהמציאות ההיסטורית של עם ישראל, עם ישראל לא ראויים, פרעה עומד עם כל העוצמה האדירה שלו, וזה תמיד המאבק.

אפשר דרך זה להבין את הגאולה בדרך הטבע, גאולה זו היא מהלך שהרציונאל שלו הוא שההארה האלוהית לא תופיע בצורה גלויה אלא בצורה טבעית, בצורה שתיבנה מתוכנו, בצורה שהמציאות תשתנה ותתפתח, באופן כזה שמסוגל להכיל את האור.

יש במציאות האנושית, בעיקר במציאות הגדולה הרחבה וההיסטורית, יסוד פלאי שהוא זה שלוקח את כל האנשים והמעשים הקטנים ויוצר מהם משהו מהפכני. האדם בנוי לאבולוציה, אבל יש במציאות גם רבולוציה, מהפכנות, והרבולוציה היא עניין אלוהי, אדם לא יכול להיות מהפכן, אדם לא יכול לחדש, אדם לא יכול להשתנות באופן חריף, האדם הוא כבד לב, כל אחד מאיתנו הוא פרעה, כולנו כבדי לב, כולנו לא מסוגלים לפרוץ את העמדה שבה אנו נמצאים ואף יותר מזה, אנחנו לא צריכים לפרוץ, אנחנו צריכים למצות אותה ומתוך המיצוי שלה אנחנו, התא באורגניזם הגדול שנקרא עם ישראל, נעשה את החלק שלנו והנשמה שמפעמת בגוף הגדול היא זו שתיצור את התהליכים הגדולים, יש כאן הבנה שהאדם הוא כבד לב, הוא מקובע ולא במובן השלילי, אדם לא צריך ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, אדם צריך לזהות את מה שיש בו ולהעמיד עמדה. אחת הסכנות זה המחשבה של האדם שהוא זה שינהל את ההיסטוריה, הוא זה שיפרוץ את הפריצה. המסקנה מכאן היא שזה לא נכון, צניעות, ענווה, פיכחון, זה סוג של הכבדת לב אבל במובן של כבוד, של עמדה מכובדת, עמדה נכונה.

מה חסר בהסבר הזה של חז"ל? אין פה את ההתמודדות למה זה מגיע דווקא לפרעה, השאלה המוסרית לא מקבלת כאן תשובה. התשובה של חז"ל באופן כללי היא שליבו של פרעה הוכבד לא בגלל שהוא כך וכך אלא בשביל, לשם. אם נחזור לתפיסה הפשוטה, ליבו של פרעה הוכבד, הרשעה מתעצמת מול ההארה האלוהית בשביל שכבוד ה', שכבודם של ישראל, יופיע בעולם בצורה הכי חדה, זה לא יהיה התפתחות טבעית מלמטה למעלה, זו לא תנועת שחרור לאומי, זה לא מהלך אידיאליסטי, אלא זה משהו שבנקודה הקריטית שלו הוא בלתי אפשרי מכל בחינה ובכל זאת הייתה כאן התפרצות אלוהית. המדרש בכלל לא מתעסק עם הבעיה המוסרית.

חז"ל כמובן לא מתעלמים מהבעיה הזו-
ד"א כי אני הכבדתי את לבו, א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנא' כי אני הכבדתי את לבו, א"ל ר"ש בן לקיש יסתם פיהם של מינים אלא (משלי ג) אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה, הוי כי אני הכבדתי את לבו וגו'[4].
כאן השאלה המוסרית נשאלת בצורה ברורה, הקב"ה נוטל מאדם את הבחירה החופשית, הוא כמובן לא יכול לחזור בתשובה ובנוסף לכך הוא גם נענש, זה לא רק חוסר צדק, זה ביטול האדם, לאדם שלא יכול לחזור בתשובה אין למה לחיות, אנחנו יודעים שהשלמות של האדם זה האפשרות שלו לחזור בתשובה, זה כל האדם. ריש לקיש מרכך את השאלה, בחמש מכות הראשונות הקב"ה לא עשה כלום, פרעה הכביד את ליבו, ונעילת הלב, נעילת שערי התשובה, היא עונש הגיוני. העיקרון הוא שאדם שמרשיע בצורה חריפה בשלב מסוים עצם ההרשעה החריפה מכבידה ואוטמת את ליבו מפני התשובה, זו לא התערבות אלוהית מבחוץ, זה לא מן פרוצדורה של ענישה, זה מה שהאדם עשה לעצמו. ברור שהחוקיות היא חוקיות אלוהית אבל זו חוקיות, זו לא התערבות. רמה מסוימת של שפלות, של גסות, של זוהמה וטומאה, יוצרת מצב שבו אדם לא מסוגל לחזור בתשובה.

יש בתשובה זו דבר נורא מוזר, עם ישראל צריכים לחכות עשר מכות, המצרים צריכים לסבול, וכל זה בגלל שהקב"ה מתחשבן עם פרעה? הרי הכבדת הלב של פרעה יצרה מצב שבמקום לפתור את הבעיה אחרי מכה או שתיים זה צריך להיות עשר מכות. לכן אני לא חושב שאפשר להפריד את המדרש הראשון מהמדרש השני, המדרש השני מתייחס לדברים ברמה המוסרית הנקודתית אך לא יכול להיות שזה כל החשבון, זה בן אדם שהכבדת הלב שלו גרמה למאות אלפי אנשים למות, לציוויליזציה שלמה להיחרב. לכן אני חושב ששני ההסברים, הכבדת הלב היא בשביל רוממות קרנם של ישראל בעולם ובגלל רשעותו של פרעה, משלימים אחד את השני, לפי ההסבר הראשון עדיין חסר לנו הצד המוסרי, אנו מצפים שגם מהלכים אלוהיים גדולים יעשו באופן שיש בו היגיון מוסרי, גם ההסבר השני הוא לא מספיק, זה הסבר מוסרי נקודתי ברמה של הפרט, וללא המדרש הקודם לא היינו מבינים את ההיגיון הכללי ואז זה נראה דבר נורא, בגלל שיש לקב"ה חשבון עם איזה רשע העולם כולו נחרב ומתמוטט.

נחזור למישור של ההתמודדות המוסרית, מה האמירה כאן? האם אפשר לקבל את זה שיש מצב שבו אדם לא יכול לחזור בתשובה? אני חושב שבשלב מסוים של התגבשות בני אדם כבר לא מסוגלים לשנות את הדעות שלהם, מגיל מסוים אנשים לא משנים את הדעות שלהם באופן משמעותי, אולי קצת קוסמטיקה, אך בשלב מסוים של גיבוש האישיות אנשים מפסיקים להתייחס לעובדות, יש להם את העמדה שלהם שהם מזוהים איתה, זה הם. אדם יכול לתקן חלק או פרט באישיות שלו אבל לתקן את כל האישיות, לעשות מהפכה מקצה לקצה, זה משהו שבדרך כלל שייך לאקטים של תשובה פתאומית שמסתיימים במיתה, זה בלתי אפשרי. כולנו בשלב מסוים של החיים נהיים כבדי לב במובן של קיבעון, שכול מה שיקרה רק יזין ויפרנס את העמדה שלנו ולא יצליח לפגוע בה כחוט השערה. הציור כאן של ההתראה הוא שעד שלב מסוים אנו נמצאים בתהליך של התגבשות, אנו לומדים, משתנים, מעצבים, ולצערנו הרב בשלב מסוים אין לנו אפשרות של חזרה בתשובה במובן הרדיקאלי של המילה, מקסימום לעבור מאיתמר ליצהר, וגם זה במחשבה שנייה נראה לי נועז מאוד. אפשר לראות את זה גם בצורה סטטיסטית, הרוב המוחלט של אנשים גם אם הם עוברים תקופת התבגרות סוערת ומתלהמת בסופו של דבר הם חוזרים לעצמם וחיים בדיוק כמו ההורים שלהם, גרים באותה שכונה, מצביעים לאותה מפלגה, ואפילו נראים אותו דבר באיזשהו שלב.

פרעה הוא אדם מגובש, יש לו מפעל חיים, הוא מצרים, ולכן גם במכת בכורות הוא לא באמת נשבר, הוא רק יורד לעמדה אחורית ומכין את הכוחות לרדיפה הבאה. הסיפור של פרעה הוא סיפור אנושי מאוד שבאמת מסתיים רק כשפרעה מת, הוא נלחם עד המוות. התמונה פה היא תמונה סוריאליסטית, התמונה חושפת את העובדה שיש משהו באדם שאפשר לראות אותו כמגוחך ונואל ואפשר לראות אותו כהרואי. ובמובן מסוים אני חושב שמשלב מסוים בחיים אדם לא צריך לשנות את דעתו, הוא לא אמור לשנות אותה. אם רוב האנשים אחרי שהם מתגבשים לא מסוגלים להשתנות אולי זה מה שהקב"ה מצפה מאיתנו, אולי הקב"ה מצפה מאיתנו שנילחם עד טיפת דמנו האחרונה על הדעה שלנו גם אם זו לא הדעה המושלמת. אולי דווקא הניסיון של אנשים מגובשים להשתנות כל הזמן הופך אותם ליצורים אמורפיים, חסרי עמוד שדרה. בשלב מסוים אנחנו לא מתפעלים מהעובדות ומעמידים עמדה שמנסה לשנות את המציאות, עמדה שהיא לא עמדה סוקרת, לא עמדה עיתונאית, אלא עמדה יוצרת, עמדה פועלת, באיזשהו שלב העמדה הופכת לעמדה אמונית, עמדה אלוהית שיכולה לשנות את המציאות ולא רק לתאר אותה. כבדות הלב היא עמדה אנושית מאוד בסיסית שמאפשרת לשרוד, שמאפשרות גם למות בכבוד.

אני אתן דוגמא לשני מצבים של כבדות לב. יש את כבדות הלב של היטלר יימח שמו. שנתיים לפני סיום המלחמה היטלר ידע שהוא מפסיד בגדול והוא עשה את הדבר הכי לא הגיוני, הפנה המון משאבים מהחזית של המלחמה לביצוע תוכנית הפיתרון הסופי. דווקא בשעה שהוא היה הכי לחוץ התעצמה והתבררה העמדה האמיתית שלו, התברר שכול העניין כאן הוא להשמיד את היהודים ועל זה הוא הלך, למרות שזה היה לא הגיוני ברמה של מנהיג של מדינה, של צבא, שנלחם וצריך לנצח. והוא לא התפכח ולא נכנע. כמו במצרים, עד שגרמניה נחרבה, גם הוא טבע בתוך כבדות הלב שלו.

ולהבדיל, וזה דבר שאין לי הסבר רציונאלי אליו, ואני חושב שזה דוגמא כמה המחשבה שאנו אנשים רציונאליים בעלי בחירה חופשית ובעלי יכולת להפקת לקחים לא עומדת במבחן המציאות, איך יהודים אחרי השואה יכולים להישאר בחו"ל? איך יכול להיות דבר כזה, כשהשיא שלו זה קהילות יהודיות שמתחדשות בגרמניה. אין דבר יותר הזוי, מוטרף, אבסורדי, מה יותר פשוט מלקרוא את המפה ולהבין שאחרי השואה אין קיום לעם ישראל בגלות, ששואה נוספת היא אפשרות, הרי היה לזה תקדים. ואני לא חושב שאנשים שחיים היום בגלות, ואפילו בגרמניה, הם פחות חכמים מאיתנו, אני גם לא חושב שהם פחות מוסריים מאיתנו, יש כאן משהו שאני באמת לא מבין אותו, שהוא נקרא כבדות לב, קיבעון, המשמעות שלו היא חוסר היכולת של האדם בשלב מסוים של חייו לשנות מצב. יש חריגים כמו בעלי תשובה, עולים חדשים, אך צריך להבין שאלו אנשים מופלאים. אנו יודעים אגב שרוב העליות, החל מהעלייה הראשונה ועד היום, הינם עליות מצוקה, עליות שהאידיאליזם שבהם הוא סיפור כיסוי שעושה את הדברים ליותר נחמדים, מה שדחף את רוב היהודים להגיע זה הקרקע הבוערת מתחת רגליהם ומכיוון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע לארצות הברית הם נתקעו במזרח התיכון. אחרי הפוגרומים הראשונים ברוסיה ב- 1862 שלושה מיליון יהודים היגרו מרוסיה, כמה הגיעו לארץ ישראל? עשרת אלפים.

כבדות לב זה לא איזה קוריוז, זה לא סיפור מצחיק שקרה לפרעה, פרעה הוא התגלמות קשיות העורף האנושית, העקשנות ואולי במובן מסוים גם הגבורה של האדם, היכולת של האדם לעמוד מול המציאות ולא רק מול המציאות הטבעית וההיסטורית, גם מול המציאות האלוהית, הניסית, ולא להתפעל. מצד אחד זה מסר מאוד פסימי, זה מסר שאומר שכבדות לב זה מאפיין של האדם מגיל מסוים. ברמה הפסיכולוגית רוב השיטות החינוכיות החילוניות טוענות שאחרי גיל שלוש החינוך נגמר, זה מאוחר מדי, וזה לא בלתי אמיתי, אנו מכירים בעוצמה של "גירסא דינקותא".

אני מאמין שאין דבר שעומד בפני התשובה, כל אחד יכול לחזור בתשובה, כמו שהרמב"ם אומר, אין דבר כזה ננעלו שערי תשובה, פירושה של נעילת שערי תשובה היא שאנחנו צריכים להנביע משהו יותר עמוק מהמישור הרגיל של התשובה. אומנם זה לא ברור אמפירית, אני לא יכול להוכיח את זה, אך זו מן וודאות, אם תרצו זו כבדות הלב שלי, אם לוקחים ממני את התשובה אז אני במובן מסוים מרגיש שאיבדתי את הטעם של החיים, לכן זו העמדה שלי, ככל שהעובדות יטפחו על פני זה לא יזיז לי, אני מאמין בכוחה המוחלט של התשובה.

אולי זו בדיוק הנקודה, למרות פרעה, למרות ישראל, הנקודה האלוהית שבאדם, במציאות, בישראל, היא לא מסקנה של כל מיני חשבונות והתבוננויות, במובן מסוים כל הסתכלות על העולם מביאה אותנו כאנשים מבוגרים ומפוכחים למסקנות מאוד פסימיות ובכל זאת אנחנו מאמינים. וזו לא אמונה באבסורד, אנו מאמינים כי אנו מוצאים בקרבנו את האמונה באלוהי שבאדם, בחירותי שבאדם, באינסופי של האדם, ביכולת של האדם להשתנות. יש בזה משהו קשה, הייתי אולי רוצה שתהיה יותר הרמוניה בין הוודאות הפנימית שלי לבין המציאות אבל לא בגלל זה אני אפול בפח של לפרשן את המציאות באופן שתתאים לי, אני לא צריך את החיזוק הזה, הקב"ה חיזק את ליבי, הלב שלי כבד כבר. אני חושב שהנטייה לפרשן את הדברים באופן כזה שהם יתאימו לעמדה שלך, לפרדיגמה שלך, הם ביטוי של חולשה. יש פער בין הגלוי לנסתר, גם ברמה ההיסטורית וגם ברמה האישית, אם היינו בוחנים את עצמנו לפי ה"בפועל", לפי ההצלחה המוסרית הממשית, היינו מתייאשים מעצמנו. אך לא צריך לטשטש את הפער, לא צריך לייפות אותו, יש פער עצום בין המצוי לרצוי וזה מצד אחד לא מייאש ומצד שני לא גורם לטייח את הדברים. יש פער חריף מאוד, ישראל לא ראויים, פרעה לא רוצה, ויש את האמונה, לא כמסקנה, לא כספקולציה, לא כדוגמה, אלא כממשות, מציאות פנימית שמפעמת באדם והיא יותר חזקה לא כי היא מכחישה את כל הנתונים אלא למרות כל הנתונים.

יש פה נפקא מינה גדולה לכם כבחורים צעירים, אתם כרגע בשלב שבו אתם יכולים לחזור בתשובה אך אדם צריך לדעת שהוא עלול להחמיץ את האופציה המופלאה של החזרה בתשובה. אולי בהקשר הקלאסי של הדיון זה שיא החופש, שיא החופש של האדם זה היכולת שלו לשלול מעצמו את החופש. יש לכם חירות כל כך גדולה שהיא כוללת בתוכה אפשרות שהמשמעות שלה תהיה חוסר היכולת לבחור יותר. אנחנו לא רק בני חורין, אנחנו בני מלכים. יש שלב בחיים שבו יש התראות, אתה שומע את דבר ה' ואתה יכול לעשות תשובה, אני לא מדבר על קוסמטיקה ושיפוצים שאותם תמיד אפשר לעשות, אני מדבר על הבניה עמוקה, אך משלב מסוים זה בלתי אפשרי, ולעומת זאת אני אומר שזה כן אפשרי, אך ברור שזה מאוד קשה. אפשר אולי להגיד שסטטיסטית זה בלתי אפשרי, אך אנחנו לא יצורים סטטיסטיים, כל אחד מאיתנו הוא בן אדם, אף אחד לא מנהל את חייו על פי נתונים סטטיסטיים, זה איוולת.

יש כאן הבנה מאוד גורלית, מאוד נוקבת, אפילו החירות שלנו לא כפויה עלינו. סרטר אמר שהאדם נידון לחירות, אדם לא יכול שלא להיות בן חורין, מבחינתו זה דבר שלילי, האדם מוכרח להיות בן חורין. כאן אנו רואים אמירה הפוכה, האדם לא נידון להיות בן חורין, האדם זוכה להיות בן חורין אך הוא מסוגל להפקיע מעצמו את החירות, הוא מסוגל לאטום את ליבו ולהגיע למצב שבו הוא מאבד את החירות, את החופש, את האנושי שבו. בעיני זה שיא החופש, היכולת לבחור בחירה שתשלול מאיתנו את החופש, אם זה לא היה ככה עדיין היה משהו שכפוי עלינו, החופש. דווקא מהכבדת הלב אנו רואים שלאדם יש חופש אדיר.

הכבדת לב במישור ההיסטורי זה דבר שקורה, שום קבוצה אנושית לא קראה את הכתובת שהייתה על הקיר, זו מין תכונה אנושית, זה עיוורון, האדם הוא עיוור מלזהות תהליכים מאוד משמעותיים ודרמאטיים. אני אגיד משהו מאוד מזעזע אך אי אפשר שלא להגיד אותו, למה לפני השואה יהודיים, תלמידי חכמים, רבנים, לא ראו את הכתובת שהייתה על הקיר? הרי זה לא הוסתר, היטלר מעולם לא הסתיר את הכוונות שלו, מגיל אפס הוא כתב ופרסם את הדברים. זו כבדות הלב של יהדות גרמניה שהרגישה הזדהות ונאמנות עצומה לתרבות הגרמנית. אני לא אומר את זה כדי להאשים, חס וחלילה, להפך, אני רוצה להראות שיש כאן משהו מטאפיזי, יש כאן משהו שאני לא יודע אם האדם יכול לפרוץ אותו.

כבדות הלב הזאת, שיש לה כמה היבטים, היא נקודה מאוד מהותית בחיים האנושיים. ואולי זה המיוחד בנבואה, היכולת לפרוץ את האופק ההווי, מי שהוא לא נביא הוא בהכרח כבד לב, לא במובן של אשמה אישית עליו, אלא להפך, אם כל גדולי ישראל לא עשו את זה כנראה שזה בלתי אפשרי. יש כאן משהו שלא נכון להבין אותו כתקלה, ברגע שהתקלה היא טוטאלית כנראה שזה מטאפיזי, הקב"ה ברא את האדם ככה, ברא לו לב כבד שלא מסוגל לראות מעבר לאופק, זה האדם. כאן אני עומד בתהייה, אם זה עניין מטאפיזי אז אין שום סיכוי לשנות את זה, אך בתחושה האישית שלי אני לא מסוגל לקבל את זה, אדרבה, כל מה שלמדנו כאן הוא כדי שנעשה עוד צעד כדי להשתנות, כדי שנחיה חלק יותר גדול מהחיים ברעננות ובצעירות במובן של היכולת לשמוע את ההתראות, להתחדש.

----
[1] סוכם ע"י טל רוזנווסר מתוך שיעור שהועבר בישיבה הגבוהה באיתמר, כ"ט טבת תשס"ז.
[2] שמות רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה א ויאמר ה'
[3] שמות רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה ב ד"א כי
[4] שמות רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה ג ד"א כי

יום רביעי, 2 בינואר 2013