מוסר בסיסי ומה שמעבר לו | הרב חיים וידאל [1]
נעסוק היום בסוגיה שמלווה אותנו כבר כמה פרשיות, היחסים שבין השבטים, היום נעסוק ביחסים שבין יהודה ליוסף. השאלה שניצבת בפנינו היא מפני מה זכה יהודה למלכות? בסופו של יום, אחרי שמתפזר האבק, יהודה מנצח, יהודה זוכה למלוכה ולמרות שבהווה יוסף הוא משנה למלך מצרים מבחינה היסטורית הוא נדחק למקום השני ואפילו במובן מסוים הוא נעלם, אפרים ומנשה גולים יחד עם עשרת השבטים, ויש מחלוקת במשנה בסנהדרין האם הם עתידים לחזור או לא, איך שלא יהיה במובן הכי פשוט אך גם הכי עמוק ומשמעותי כל החלק הזה של עם ישראל נעלם, הלכו לנו לאיבוד עשרה שבטים, המוצא הישר מתבקש לדווח, זה משהו מדהים שאנחנו לא חושבים עליו הרבה, במובן מסוים עד כדי כך גדול הניצחון של יהודה, יוסף מקבל את מלכות ישראל והסוף שלה הוא מאוד טראגי, היא מתפוגגת ונעלמת אי שם במזרח, אולי זה המקור העמוק של הכמיהה להודו, אנשים מחפשים את עשרת השבטים ובמובן מסוים הם אף מוצאים אותם שם.
אז זה נכון שיש את העניין של משיח בן יוסף, בוודאי שכוחו של יוסף לא נעלם, ובכל זאת באופן פשוט, יהודה שהוא לא בכור, לא של רחל ולא של לאה, יהודה שבתחילת הדרך הוא בכלל לא דמות מיוחדת, ובמאבק בין האחים ליוסף ראובן הוא הדמות הדומיננטית, אך במשך הפרשיות יהודה תופס את המקום המיוחד שלו, ובברכה של יעקב דברים מקבלים את החותם, יהודה הוא המלך, מלכות דוד.
יחד עם זאת צריך לדעת שיכול להיות רובד יותר עמוק לדברים, השפת אמת חושף הסתכלות עמוקה יותר, הסתכלות הפוכה לחלוטין, למרות שיוסף לא זוכה למלכות המדרגה שלו היא המדרגה של הצדיק הנסתר שהיא מדרגה הרבה יותר גבוהה מבחינה פנימית, זה לא מפתיע, תמיד זה ככה, דברים הם כחותם המתהפך וגם ההיררכיות הפשוטות ביותר דינאמיות, השאלה היא מאיזה זווית ומאיזה מישור מסתכלים. היום אנו נתמקד במישור הגלוי, יהודה זוכה למלכות.
המקורות עוסקים בשאלה מפני מה זכה יהודה למלכות, בזכות מה, איזה תכונות עושות את יהודה למלך האולטימטיבי.
בן יוחאי: יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר יהודה אתה יודוך אחיך, אחיך מודים בך אמך מודה בך אני בעצמי מודה לך, אמר רבי שמעון ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא.[2]
יש כאן התבטלות והזדהות מוחלטת, צריך להעיר שמבחינה היסטורית הדברים של רבי שמעון בר יוחאי לא מתאימים, אנשים לא אומרים "ראובני אנא" "שמעוני אנא" משום שעשרת השבטים נעלמו, אבל רבי שמעון בר יוחאי לא היסטוריון והוא אומר משהו מאוד פשוט, אנחנו יהודים, הזהות השבטית שלנו נבלעה, זו נקודה מהותית, לא במקרה המדינה שלנו נקראת מדינת ישראל, וגם הרב והרצי"ה דיברו על ישראל ולא על יהודה "התרבות הישראלית" "החיים הישראליים" וזה במכוון, בחזרה לארץ היה ניסיון להחזיר את המילה ישראל וזה פשוט, אנחנו עם ישראל, השם הכולל הוא ישראל, אבל בכל זאת אנחנו יהודים.
במדרש הבא הדברים נאמרים בצורה מפורשת-
המקור הבא מייחד את הדברים לנקודה הזאת ונותן לה שם-
יהודה הוא דיין, הוא דן דין אמת, הוא אדם שמבקש את האמת, חותר אליה בכול מחיר אפילו במחיר האישי הכי כבד שאפשר לעלות על הדעת, כל עניינו הוא להוציא אל הפועל את האמת, לא רק במובן הפילוסופי המופשט אלא גם במובן המעשי, לדון דין אמת.
יתומה זה מילת קוד לאדם ששייך לשוליים הנמוכות, אדם שאין לו גב ואין לו מילה והוא מועד לקיפוח, תמר הייתה בעמדת חולשה חד משמעית, המדרש מצייר ציור שמחדד את הנקודה, הנקודה כאן היא הבושה, כולם נמצאים שם ויהודה יכול בקלי קלות להרשיע את תמר ולצאת מזה נקי ללא כתם וללא רבב. ואפשר להוסיף שלא רק האנוכיות הפשוטה דוחפת אותו לעשות את זה אלא כדרכו של היצר הרע הוא יכול כמובן לתת סיפור כיסוי מאוד רציונאלי ואידיאולוגי, אני אדם חשוב, כבוד העם והאומה תלוי בי, כבוד יעקב, כבוד יצחק, הוא בהחלט היה יכול למצוא לעצמו היתר והוא לא עושה שום חשבון אישי למעמד שלו, לעמדה שלו, לכבוד שלו, הוא לא מסתתר מאחורי שום חשבון אידיאולוגי, פונקציונאלי, פרקטי, הוא קם קבל עם ועדה ועושה את הדבר הכי מדהים שאדם יכול לעשות ואין שום ספק שרוב בני האדם לא היו עומדים במבחן כזה. בקשת האמת של יהודה היא כל כך מוחלטת וכל כך נקייה שהוא מוכן לשלם עליה כל מחיר.
התוספתא במסכת ברכות דנה בעניין זה-
הנקודה כאן היא לא דין אמת, לא הבושה, לא הענווה, לא המנהיגות, כל אלו תכונות מאוד יפות אך זה לא מה שזיכה את יהודה במלכות, מה שזיכה אותו הוא קידוש שם שמיים ברבים, זה משהו דתי, זה משהו ששייך לאמונה, לביטחון בה', כל התכונות האחרות הם תכונות רציונאליות, מוסריות, וזה מאוד יפה אך זה לא הנקודה, הנקודה של המלכות היא דווקא הנקודה האמונית, דווקא הנקודה הלא רציונאלית, ההליכה אחרי הקב"ה.
יש בתוספתא עיצוב ספרותי מיוחד, תוספתא אחת רבי טרפון אומר שיהודה זוכה למלכות בגלל שהודה במעשה תמר ותוספתא אחרת רבי עקיבא, שהיה תלמיד-חבר של רבי טרפון, דוחה ומגחיך את הסיבה הזאת, אולי זאת מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי טרפון, אולי יש פה הבדלי גישות מאוד מהותיים בין רבי עקיבא לרבי טרפון, רבי טרפון מעמיד את הכול על ההודאה במעשה תמר ורבי עקיבא מתנגד לזה, מה שאני שואל את זה האם באמת כל מה שנראה לחכמים חסר משמעות בעיני רבי עקיבא? או בצורה יותר מפורשת, מי שאין לו את כל התכונות שחכמים מנו מקודם אבל הוא מקדש שם שמיים ראוי למלכות?
אני חושב שבשלושת המקומות יש מכנה משותף, יהודה מוכן לשלם כל מחיר, גם מחיר אישי וגם מחיר ציבורי, בכל המקומות יהודה מתנהל באופן מאוד לא נבון מבחינה פוליטית, הוא עושה את הדברים שהכי מנוגדים לאינטרס הפוליטי שלו, אפשר לקרוא קריאה חתרנית ולהגיד שיהודה זכה למלכות בגלל מעשה תמר, מעשה תמר הוא מעשה רדיקאלי, פריצה שאופיינית למלכות בית דוד, למלך המשיח, אך עוד לא הגענו לשם, גם במעשה האחים יש עוד נקודה שעומדת ברקע "יהודה אתה יודוך אחיך" מנהיג זה אדם שהעם בחר בו, שהעם המליך אותו, ההודאה האמון והערכה של האחים היא סלע התשתית של המלכות ובמכירת יוסף הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו, הוא נעמד נגד כל אחיו, זה לא פשוט להעמיד אופוזיציה מול להט אמוני ואידיאולוגי אדיר, יהודה מעמיד עמדה מאוד אמיצה והדבר היחיד שאכפת לו זה היושרה שלו. גם באירוע השלישי יהודה מתנער מכול התוכניות שבונים עליו ומתייצב למלא את המחויבות הפשוטה, את המחויבות המוסרית הבסיסית, הוא מוכן שעם ישראל יאבד את המלך שלו בגלל שהוא ערב לבנימין. יש כאן התנהלות שיש בה משהו מוזר, זה משהו שאפשר לחלוק עליו, אפשר לומר שאדם שיודע שהוא מיועד למלוכה הוא לא כמו אדם רגיל, רמטכ"ל שמסתער ראשון מתנהג בחוסר אחריות לאומית, ויהודה לא עושה חשבונות כאלה, הוא לא פוליטיקאי, הוא אומר את מה שהוא אומר והוא הולך עם האמת שלו עד הסוף.
אפשר גם להגיד שבשלושת המקרים האלה יהודה לוקח אחריות, שלושת המקרים האלה הם מצבים מסובכים, דרמטיים, נוראיים, עוד רגע תמר תישרף, עוד רגע יוסף ייהרג, עוד רגע בנימין יעלם ויעקב ירד לשאול תחתיות, כל סיטואציה היא כל כך סבוכה, כל כך מסוכנת, ואיכשהו תמיד יהודה עומד בחזית ולוקח אחריות על כתפיו, מקודם הדגשתי את המוסריות ואת היושרה עכשיו אני מדגיש את האחריות, את התושייה, היצירתיות, היכולת להפיל קירות, לפרוץ דרך מבואות סתומים, זה כישרון מדהים של מנהיג, יש פה שני דברים, לקיחת האחריות והיכולת לפתוח את החסימה, לצאת למרחב, לתת לחיים הישראליים לזרום.
ההגחכה של רבי עקיבא היא מאוד מוזרה, אלה דברים שלא מובנים מאליו, לכן התחושה שלי היא שההגחכה הזאת היא מתודית, דידאקטית, אבל רבי עקיבא לא מבטל את הדברים, רבי עקיבא אומר שכול הדברים הללו הם תנאי הכרחי, זה ברור שמלך חייב להיות כזה, זה ברור ששלושת האירועים האלה הם אירועי חניכה מובהקים שבהם יהודה נבחן, מתברר, נבנה, צומח וגדל, באירועים אלה נחשפים מרכיבים מדהימים של אישיות תהומית, אישיות מוסרית, אישיות נועזת, יצירתית, אחראית, ובכל זאת הנקודה של רבי עקיבא היא ההבחנה המאוד עמוקה הזאת בין כל מה שהוא הכרחי לבין התנאי המספיק, התנאי שהוא הנקודה המהותית, זה עדיין לא המהות של מלך בישראל, בשביל לעשות את ההבחנה אפשר להגיד שזה מלך גוי במיטבו אך זה לא מלך ישראל, בשביל להיות מלך ישראל צריך עוד נקודה, והנקודה שמעבר לכל המעלות המדהימות האלה היא קידוש שם שמיים. רבי עקיבא לא בא כדי לשפר וללטש את המבנה שנוצר על ידי רבי טרפון וחכמים, הוא בא כדי לזרוק בו נשמה, כדי לשים עליו כתר.
מהי הנקודה של קידוש שם שמיים? מהי הנקודה שהיא הערך המוסף של כל מה שאמרנו? מה הנקודה שחושפת מישור אחר, מישור נוסף, באישיות של יהודה?
כל האיכויות הקודמות היו איכויות אנושיות, תבוניות, מוסריות, בקידוש ה' מתגלה איכות של אמונה, של דבקות, של ביטחון, מסירות הנפש של שבט יהודה היא לא בשביל עם ישראל אלא בשביל קידוש ה', הנקודה של קידוש ה' היא נקודה מאוד רדיקאלית של קודש, אגב לא מאוד מפתיע שרבי עקיבא מוביל את הדיון לכיוון הזה שבו מלך בישראל עניינו הוא מסירות נפש על קידוש ה', רבי עקיבא נאה דורש נאה מקיים, זאת הנקודה של רבי עקיבא, אהבת ה' עד כלות הנפש "כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו". עד עכשיו זה היה חול ורבי עקיבא מוסיף את הקודש, עד עכשיו זה היה דרך ארץ עכשיו זה תורה, עכשיו זה ישראלי, מלך בישראל הוא אדם שהענווה שלו היא ענווה אמונית, הוא מתבטל אל הקב"ה, הוא בעצם נציב של הקב"ה, של המלך האמיתי.
רבי עקיבא מצביע על הנקודה, גם בכול שלושת הבירורים האחרים יהודה קידש את ה', מה שהניע אותו היה קידוש ה', אך זה מתגלה בצורה שכופה את עצמה עלינו ואי אפשר להתחמק ממנה בקריעת ים סוף, קידוש ה' במובן הרדיקאלי הוא לקפוץ לים. קידוש ה' זה העובדה שמה שבאמת מניע אותך זה להביא לידי ביטוי בכל דבר את הנקודה האלוהית, את הנקודה של הקדושה, של כבוד ה', זה לא רק מוסריות ולא רק יושר.
מלך בישראל צריך להיות אדם מדהים מכל הבחינות, גם פוליטיקאי מאוד מוכשר, דוד המלך ידע איך להילחם, אבל מה שמבדיל מלך בישראל מסתם מלך זה הנקודה של קידוש ה', זה הייחוד שלו, זה אסטרטגיית העל שלו, אחר כך זה יכול להתפרט לאופרציות ולטקטיקות שונות, זאת הנקודה, מה שמברר האם המילים "אני מנהל את מדינת ישראל בשביל קידוש ה' " הם אמיתיות או שהם סתם מילים זה מקרי הגבול, המקרים הקיצוניים שבהם ההתנהלות היא בעליל לא רציונאלית, כל זמן שהאידיאלים משתלבים במציאות ובמהלך הרגיל של החיים יש מן טשטוש, זה משאיר אותנו במצב רוח טוב אם אנחנו אנשים פשוטים או במצב מסופק אם אנו ערים לכך שמשהו כאן לא מתחדד עד הסוף, דברים מתחדדים כשיש קונפליקט, ובקריעת ים סוף יש קונפליקט, הקודש מופיע לא בתוך החול, זה הנס שמשודד את מערכות הטבע, ויהודה צריך לקבל החלטה שהיא ללכת על הנס, על משהו שהוא לא רציונאלי ובמובן מסוים גם לא מוסרי, שבט שלם שטובע.
הייתי רוצה לחדד את זה בכיוון יותר אקטואלי, האם אנו בעד ממשל האייתולות? האם למלך בישראל צריך להיות את התכונות של מתאבד שיעי? זה צריך להיות אדם שכול השיקולים הרציונאליים נמחקים לעומת שיקול אלוהי שהוא נעול עליו? זה מאוד מוזר, זו אולי התכונה של כהן גדול, אבל מלך צריך לנהל מדינה, זה לא משהו סטרילי ופשוט ולוקחים בשביל התפקיד הזה אדם שנקודת העל של האישיות שלו היא רוחניות מאוד רדיקאלית, אמונה, דבקות, התמסרות, שהרבה יותר חזקה מכל השיקולים האחרים, הנקודה הזאת היא נפקא מינה, מלך כזה מנהל את ממלכתו באופן אחר ממלך רגיל, כי אם לא אז מה העניין בזה?
איך היום יהודה יופיע? איך אנחנו יכולים לזהות את יהודה בין המועמדים למלכות? איך התכונה המלכותית של קידוש ה' מתגלה היום? קיבלנו עכשיו שיעור איך מצביעים בבחירות לרשות הממשלה, אנחנו מנסים לזהות את האדם שבמהות שלו הוא יהודה.
אני חושב שבסופו של דבר המסקנה פה היא שמלך הוא שיעור קומה מלא, אם אדם הוא רק קידוש ה' לא הייתי בוחר בו ואם אדם הוא רק ערכי גם לא הייתי בוחר בו, מה שהולך ונבנה דרך הדיון הזה הוא שיעור קומה מלא, במובן הפשוט אפשר להתייחס ברצינות למהלכים אמוניים רדיקאליים של אדם שהוא בנוסף גם נבון הגיוני ומוסרי, אבל אדם שאין בו את כל התכונות האלה והוא רק קידוש ה' אז זה לא קידוש ה', זה דמיונות.
שאלה שהייתי רוצה להשאיר למחשבה, אנחנו ציבור שמחזיק מעצמו כציבור שראוי להנהגה, אנחנו מאמינים שאנחנו ציבור איכותי ורציני והיינו אמורים להיות בפרונט של עם ישראל ולא בשוליים, כולנו אומרים את זה בשפה כזאת או אחרת, מה חסר לנו? המרכיב הראשון של רבי טרפון או המרכיב של רבי עקיבא? וזה מתוך האופטימיות שחסר לנו רק דבר אחד.
----
[1] סוכם ע"י טל רוזנווסר מתוך שיעור שהועבר בישיבה הגבוהה באיתמר, י"ב טבת תשס"ח
[2] בראשית רבה (וילנא) פרשה צח
[3] בראשית רבה (וילנא) פרשה צט
[4] שמות רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה יט א"ר אלעזר
[5] תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה טז
במדרש הבא הדברים נאמרים בצורה מפורשת-
הרי שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות, והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר,באמת זאת הנקודה הכי בולטת בדברי חז"ל, יהודה זוכה למלכות מפני שהוא עושה את המעשה המרהיב של ההודאה במעשה תמר עם כל מה שמשתמע מזה, זו נקודה שצריך לעיין בה יותר, זה מאוד יפה שיהודה מודה במעשה תמר אבל מה זה קשור למלכות? נראה את זה בהמשך.
התחיל קורא לו: יהודה אתה יודוך אחיך, אמר לו הקב"ה, אתה הודית במעשה תמר יודוך אחיך להיות מלך עליהם [3]
המקור הבא מייחד את הדברים לנקודה הזאת ונותן לה שם-
א"ר אלעזר: כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות, לפי שהבריות מעבירין על הדין, והוא נפרע מהם, ומלמד את באי עולם. שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין, שנאמר (יחזקאל טז) גאון שבעת לחם ושלות השקט, ואף ירושלים לא גלתה עד שעיברה את הדין, שנאמר (ישעיה א) יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם.כל התורה כולה תלויה במשפט, כל עניינה הוא הצדק, וממילא זה כל החיים של עם ישראל, וממילא זה עניינו של המלך, לעשות צדקה ומשפט. נשללת כאן מחשבה אינסטינקטיבית ושטחית שמלך זה גבורה ומי שגיבור ראוי להיות מלך, הגבורה איננה נשללת לגמרי אך היא לא הסיבה העיקרית, היא ערך מוסף אך לא הנקודה של המלכות, וזה מה שהמדרש חותר אליו, מהי הנקודה של המלכות? מהי התכונה המיוחדת שעושה את האדם למלך, גם אם לא באופן פורמאלי אז באופן מהותי?
ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה, והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גבורים, והאחרים?
אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם, משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה,
כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות,
כיצד היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו,
הכיר יהודה למקום, ואמר אמיתת הדבר, ואמר צדקה ממני, ועשאו הקב"ה נשיא... [4]
יהודה הוא דיין, הוא דן דין אמת, הוא אדם שמבקש את האמת, חותר אליה בכול מחיר אפילו במחיר האישי הכי כבד שאפשר לעלות על הדעת, כל עניינו הוא להוציא אל הפועל את האמת, לא רק במובן הפילוסופי המופשט אלא גם במובן המעשי, לדון דין אמת.
יתומה זה מילת קוד לאדם ששייך לשוליים הנמוכות, אדם שאין לו גב ואין לו מילה והוא מועד לקיפוח, תמר הייתה בעמדת חולשה חד משמעית, המדרש מצייר ציור שמחדד את הנקודה, הנקודה כאן היא הבושה, כולם נמצאים שם ויהודה יכול בקלי קלות להרשיע את תמר ולצאת מזה נקי ללא כתם וללא רבב. ואפשר להוסיף שלא רק האנוכיות הפשוטה דוחפת אותו לעשות את זה אלא כדרכו של היצר הרע הוא יכול כמובן לתת סיפור כיסוי מאוד רציונאלי ואידיאולוגי, אני אדם חשוב, כבוד העם והאומה תלוי בי, כבוד יעקב, כבוד יצחק, הוא בהחלט היה יכול למצוא לעצמו היתר והוא לא עושה שום חשבון אישי למעמד שלו, לעמדה שלו, לכבוד שלו, הוא לא מסתתר מאחורי שום חשבון אידיאולוגי, פונקציונאלי, פרקטי, הוא קם קבל עם ועדה ועושה את הדבר הכי מדהים שאדם יכול לעשות ואין שום ספק שרוב בני האדם לא היו עומדים במבחן כזה. בקשת האמת של יהודה היא כל כך מוחלטת וכל כך נקייה שהוא מוכן לשלם עליה כל מחיר.
התוספתא במסכת ברכות דנה בעניין זה-
אמר להם [רבי טרפון לתלמידיו] אשאל, אמרו לו ילמדנו רבנו, אמר להם: מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר. מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע, אלעזר בן מתיא, וחנניא בן כינאי, ושמעון בן עזאי, ושמעון התימני, והיו עסוקין במה ששנה להם ר' טרפון מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה בתמר. הוסיפו הן מעצמן, אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבתם, להם לבדם נתנה הארץ וגו', אמר להם [רבי עקיבא]: וכי נותנין שכר על העבירות? אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנ' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה. אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו לו: מפני הענוה שנ' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וגו' אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנ' פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו שקל עבדו בו אבל שמואל לא אמ' כן אלא הנה נטש אביך את האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני כשהוא בורח מן הסררה מהו או' וישאלו עוד בה' הבא עוד וגו' אמ' להם והלא ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו לו ילמדנו רבינו,אמר להם מפני שקידש שמו של הקב"ה על הים כשבאו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני ארד וזה אומר אני ארד קפץ שבטו של יהודה וירד תחלה וקדש שמו של מקום על הים ועל אותה שעה הוא אומר הושיעני אלים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשט' שבו' וג' ואו' היתה יהודה לקדשו וגו' יהודה קדש שמו של הקב"ה על הים לפיכך ישראל ממשלתיו [5]יש כאן משא ומתן מאוד מעניין, בעל ניחוח הומוריסטי, בין רבי עקיבא לארבעת תלמידיו, רבי עקיבא דוחה את כל ההצעות שלהם לסיבה שיהודה זכה למלכות, רבי עקיבא מוליך כאן מהלך שבו הוא אומר שלא מספיק להיות בחור טוב וישר, בשביל מלכות צריך להיות יותר מבחור טוב בעל מידות מתוקנות, מלכות היא תכונה שלא מסתכמת בכול המידות הטובות, בשלב הזה התלמידים מתייאשים ומבקשים מרבי עקיבא שילמד אותם, רבי עקיבא עונה שיהודה זכה מפני שקידש שמו של הקב"ה, כאן כבר לא מדובר ביהודה אלא בשבט יהודה בהנהגתו של נחשון בן עמינדב ובסיטואציה הדרמטית הזאת שבה עם ישראל עומד בפני מבוי סתום, ללא שום דרך מילוט, ובשעה שכולם מתפלפלים ואומרים אני ארד יש מישהו שקם ועושה, זו תכונה של מלך, אבל גם זה לא הנקודה, לכאורה היה אפשר למקד את המנהיגות כיכולת לקום ולקחת אחריות בלי חשבונות ובלי תירוצים ולהיות מוכן לשלם על זה את המחיר היקר ביותר, אבל זה לא מה שרבי עקיבא אומר, הנקודה העיקרית כאן היא קידוש ה'.
הנקודה כאן היא לא דין אמת, לא הבושה, לא הענווה, לא המנהיגות, כל אלו תכונות מאוד יפות אך זה לא מה שזיכה את יהודה במלכות, מה שזיכה אותו הוא קידוש שם שמיים ברבים, זה משהו דתי, זה משהו ששייך לאמונה, לביטחון בה', כל התכונות האחרות הם תכונות רציונאליות, מוסריות, וזה מאוד יפה אך זה לא הנקודה, הנקודה של המלכות היא דווקא הנקודה האמונית, דווקא הנקודה הלא רציונאלית, ההליכה אחרי הקב"ה.
יש בתוספתא עיצוב ספרותי מיוחד, תוספתא אחת רבי טרפון אומר שיהודה זוכה למלכות בגלל שהודה במעשה תמר ותוספתא אחרת רבי עקיבא, שהיה תלמיד-חבר של רבי טרפון, דוחה ומגחיך את הסיבה הזאת, אולי זאת מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי טרפון, אולי יש פה הבדלי גישות מאוד מהותיים בין רבי עקיבא לרבי טרפון, רבי טרפון מעמיד את הכול על ההודאה במעשה תמר ורבי עקיבא מתנגד לזה, מה שאני שואל את זה האם באמת כל מה שנראה לחכמים חסר משמעות בעיני רבי עקיבא? או בצורה יותר מפורשת, מי שאין לו את כל התכונות שחכמים מנו מקודם אבל הוא מקדש שם שמיים ראוי למלכות?
אני חושב שבשלושת המקומות יש מכנה משותף, יהודה מוכן לשלם כל מחיר, גם מחיר אישי וגם מחיר ציבורי, בכל המקומות יהודה מתנהל באופן מאוד לא נבון מבחינה פוליטית, הוא עושה את הדברים שהכי מנוגדים לאינטרס הפוליטי שלו, אפשר לקרוא קריאה חתרנית ולהגיד שיהודה זכה למלכות בגלל מעשה תמר, מעשה תמר הוא מעשה רדיקאלי, פריצה שאופיינית למלכות בית דוד, למלך המשיח, אך עוד לא הגענו לשם, גם במעשה האחים יש עוד נקודה שעומדת ברקע "יהודה אתה יודוך אחיך" מנהיג זה אדם שהעם בחר בו, שהעם המליך אותו, ההודאה האמון והערכה של האחים היא סלע התשתית של המלכות ובמכירת יוסף הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו, הוא נעמד נגד כל אחיו, זה לא פשוט להעמיד אופוזיציה מול להט אמוני ואידיאולוגי אדיר, יהודה מעמיד עמדה מאוד אמיצה והדבר היחיד שאכפת לו זה היושרה שלו. גם באירוע השלישי יהודה מתנער מכול התוכניות שבונים עליו ומתייצב למלא את המחויבות הפשוטה, את המחויבות המוסרית הבסיסית, הוא מוכן שעם ישראל יאבד את המלך שלו בגלל שהוא ערב לבנימין. יש כאן התנהלות שיש בה משהו מוזר, זה משהו שאפשר לחלוק עליו, אפשר לומר שאדם שיודע שהוא מיועד למלוכה הוא לא כמו אדם רגיל, רמטכ"ל שמסתער ראשון מתנהג בחוסר אחריות לאומית, ויהודה לא עושה חשבונות כאלה, הוא לא פוליטיקאי, הוא אומר את מה שהוא אומר והוא הולך עם האמת שלו עד הסוף.
אפשר גם להגיד שבשלושת המקרים האלה יהודה לוקח אחריות, שלושת המקרים האלה הם מצבים מסובכים, דרמטיים, נוראיים, עוד רגע תמר תישרף, עוד רגע יוסף ייהרג, עוד רגע בנימין יעלם ויעקב ירד לשאול תחתיות, כל סיטואציה היא כל כך סבוכה, כל כך מסוכנת, ואיכשהו תמיד יהודה עומד בחזית ולוקח אחריות על כתפיו, מקודם הדגשתי את המוסריות ואת היושרה עכשיו אני מדגיש את האחריות, את התושייה, היצירתיות, היכולת להפיל קירות, לפרוץ דרך מבואות סתומים, זה כישרון מדהים של מנהיג, יש פה שני דברים, לקיחת האחריות והיכולת לפתוח את החסימה, לצאת למרחב, לתת לחיים הישראליים לזרום.
ההגחכה של רבי עקיבא היא מאוד מוזרה, אלה דברים שלא מובנים מאליו, לכן התחושה שלי היא שההגחכה הזאת היא מתודית, דידאקטית, אבל רבי עקיבא לא מבטל את הדברים, רבי עקיבא אומר שכול הדברים הללו הם תנאי הכרחי, זה ברור שמלך חייב להיות כזה, זה ברור ששלושת האירועים האלה הם אירועי חניכה מובהקים שבהם יהודה נבחן, מתברר, נבנה, צומח וגדל, באירועים אלה נחשפים מרכיבים מדהימים של אישיות תהומית, אישיות מוסרית, אישיות נועזת, יצירתית, אחראית, ובכל זאת הנקודה של רבי עקיבא היא ההבחנה המאוד עמוקה הזאת בין כל מה שהוא הכרחי לבין התנאי המספיק, התנאי שהוא הנקודה המהותית, זה עדיין לא המהות של מלך בישראל, בשביל לעשות את ההבחנה אפשר להגיד שזה מלך גוי במיטבו אך זה לא מלך ישראל, בשביל להיות מלך ישראל צריך עוד נקודה, והנקודה שמעבר לכל המעלות המדהימות האלה היא קידוש שם שמיים. רבי עקיבא לא בא כדי לשפר וללטש את המבנה שנוצר על ידי רבי טרפון וחכמים, הוא בא כדי לזרוק בו נשמה, כדי לשים עליו כתר.
מהי הנקודה של קידוש שם שמיים? מהי הנקודה שהיא הערך המוסף של כל מה שאמרנו? מה הנקודה שחושפת מישור אחר, מישור נוסף, באישיות של יהודה?
כל האיכויות הקודמות היו איכויות אנושיות, תבוניות, מוסריות, בקידוש ה' מתגלה איכות של אמונה, של דבקות, של ביטחון, מסירות הנפש של שבט יהודה היא לא בשביל עם ישראל אלא בשביל קידוש ה', הנקודה של קידוש ה' היא נקודה מאוד רדיקאלית של קודש, אגב לא מאוד מפתיע שרבי עקיבא מוביל את הדיון לכיוון הזה שבו מלך בישראל עניינו הוא מסירות נפש על קידוש ה', רבי עקיבא נאה דורש נאה מקיים, זאת הנקודה של רבי עקיבא, אהבת ה' עד כלות הנפש "כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו". עד עכשיו זה היה חול ורבי עקיבא מוסיף את הקודש, עד עכשיו זה היה דרך ארץ עכשיו זה תורה, עכשיו זה ישראלי, מלך בישראל הוא אדם שהענווה שלו היא ענווה אמונית, הוא מתבטל אל הקב"ה, הוא בעצם נציב של הקב"ה, של המלך האמיתי.
רבי עקיבא מצביע על הנקודה, גם בכול שלושת הבירורים האחרים יהודה קידש את ה', מה שהניע אותו היה קידוש ה', אך זה מתגלה בצורה שכופה את עצמה עלינו ואי אפשר להתחמק ממנה בקריעת ים סוף, קידוש ה' במובן הרדיקאלי הוא לקפוץ לים. קידוש ה' זה העובדה שמה שבאמת מניע אותך זה להביא לידי ביטוי בכל דבר את הנקודה האלוהית, את הנקודה של הקדושה, של כבוד ה', זה לא רק מוסריות ולא רק יושר.
מלך בישראל צריך להיות אדם מדהים מכל הבחינות, גם פוליטיקאי מאוד מוכשר, דוד המלך ידע איך להילחם, אבל מה שמבדיל מלך בישראל מסתם מלך זה הנקודה של קידוש ה', זה הייחוד שלו, זה אסטרטגיית העל שלו, אחר כך זה יכול להתפרט לאופרציות ולטקטיקות שונות, זאת הנקודה, מה שמברר האם המילים "אני מנהל את מדינת ישראל בשביל קידוש ה' " הם אמיתיות או שהם סתם מילים זה מקרי הגבול, המקרים הקיצוניים שבהם ההתנהלות היא בעליל לא רציונאלית, כל זמן שהאידיאלים משתלבים במציאות ובמהלך הרגיל של החיים יש מן טשטוש, זה משאיר אותנו במצב רוח טוב אם אנחנו אנשים פשוטים או במצב מסופק אם אנו ערים לכך שמשהו כאן לא מתחדד עד הסוף, דברים מתחדדים כשיש קונפליקט, ובקריעת ים סוף יש קונפליקט, הקודש מופיע לא בתוך החול, זה הנס שמשודד את מערכות הטבע, ויהודה צריך לקבל החלטה שהיא ללכת על הנס, על משהו שהוא לא רציונאלי ובמובן מסוים גם לא מוסרי, שבט שלם שטובע.
הייתי רוצה לחדד את זה בכיוון יותר אקטואלי, האם אנו בעד ממשל האייתולות? האם למלך בישראל צריך להיות את התכונות של מתאבד שיעי? זה צריך להיות אדם שכול השיקולים הרציונאליים נמחקים לעומת שיקול אלוהי שהוא נעול עליו? זה מאוד מוזר, זו אולי התכונה של כהן גדול, אבל מלך צריך לנהל מדינה, זה לא משהו סטרילי ופשוט ולוקחים בשביל התפקיד הזה אדם שנקודת העל של האישיות שלו היא רוחניות מאוד רדיקאלית, אמונה, דבקות, התמסרות, שהרבה יותר חזקה מכל השיקולים האחרים, הנקודה הזאת היא נפקא מינה, מלך כזה מנהל את ממלכתו באופן אחר ממלך רגיל, כי אם לא אז מה העניין בזה?
איך היום יהודה יופיע? איך אנחנו יכולים לזהות את יהודה בין המועמדים למלכות? איך התכונה המלכותית של קידוש ה' מתגלה היום? קיבלנו עכשיו שיעור איך מצביעים בבחירות לרשות הממשלה, אנחנו מנסים לזהות את האדם שבמהות שלו הוא יהודה.
אני חושב שבסופו של דבר המסקנה פה היא שמלך הוא שיעור קומה מלא, אם אדם הוא רק קידוש ה' לא הייתי בוחר בו ואם אדם הוא רק ערכי גם לא הייתי בוחר בו, מה שהולך ונבנה דרך הדיון הזה הוא שיעור קומה מלא, במובן הפשוט אפשר להתייחס ברצינות למהלכים אמוניים רדיקאליים של אדם שהוא בנוסף גם נבון הגיוני ומוסרי, אבל אדם שאין בו את כל התכונות האלה והוא רק קידוש ה' אז זה לא קידוש ה', זה דמיונות.
שאלה שהייתי רוצה להשאיר למחשבה, אנחנו ציבור שמחזיק מעצמו כציבור שראוי להנהגה, אנחנו מאמינים שאנחנו ציבור איכותי ורציני והיינו אמורים להיות בפרונט של עם ישראל ולא בשוליים, כולנו אומרים את זה בשפה כזאת או אחרת, מה חסר לנו? המרכיב הראשון של רבי טרפון או המרכיב של רבי עקיבא? וזה מתוך האופטימיות שחסר לנו רק דבר אחד.
----
[1] סוכם ע"י טל רוזנווסר מתוך שיעור שהועבר בישיבה הגבוהה באיתמר, י"ב טבת תשס"ח
[2] בראשית רבה (וילנא) פרשה צח
[3] בראשית רבה (וילנא) פרשה צט
[4] שמות רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה יט א"ר אלעזר
[5] תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה טז
