יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

גדולה תשובה (2)


שיעור בסוגיית "גדולה תשובה"
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת דף מקורות להרחבה בנושא "כסא הכבוד" לחץ כאן

על גבי הידיעה שיש תשובה, וההבנה המשותפת לכולנו של התשובה, השאלה היא: מה התשובה פועלת מעבר לערכה העצמי? מה הוא הערך המוסף של התשובה?
אמנם למעשה מתברר תוך כדי הלימוד שהשאלה היא: 'מה זאת תשובה?' 'מה היא מהות התשובה?'
פעולתה של התשובה (כל מר כדאית ליה), מגלה את הערך והמשמעות העצמיים המהותיים שלה.
כך היא דרכה של תורה בכלל ושל חז"ל בפרט, לדבר על העצמות והמהות דרך ההופעות והפעולות. לשון הקודש היא שפה של פעלים ולא שמות עצם.
לא רק רק כך אנו מבנים כל דבר, וזה כל מה שאנו יכולים להבין בכל נושא, אלא שהבנה כזו היא הבנה פנימית וחיה, רוחנית וממשית. נסיון להבין בכינון ישיר, בלטישת עיניים אל עצם קרביהם של החיים, ולהגדיר באופן מושגי מופשט, מוליד הבנה מגשימה ואוביקטואלית, מקטעת מפרידה.
השוני שבין התשובות : ההערה לתשובה. מה היא פועלת. מרחב הפעולה. אופן הפעולה זמן הפעולה.

שאלות למחשבה:
א.מה ציפית לראות ב'גדולה תשובה' ולא ראית?
ב. מה חסר לך ב'י"ג מידות התשובה'?
ג. הוסף 'גדולה תשובה' משלך
ד. מה היחס של דברי חז"ל אלו על התשובה למשנות התשובה של הראשונים והאחרונים שאתה מכיר?
ה. האם אפשר להבין שחז"ל התכוונו בדבריהם על התשובה כמביאה רפואה, אריכות ימים, ובכלל, כפשוטו?

דוגמאות מתוך הלימוד:
א. רבי חמא בר חנינא: שמביאה רפאות (רפואה) לעולם – תיקון של קלקול. שיבה לבריאות המקורית. מנגנון טבעי אימננטי של שיקום והבראה עצמית של היחיד, ומכוחה תשובתו של העולם כולו.
מרחב הפעולה – האדם והעולם (הארץ) אופן הפעולה – טבעי, ממילאי, אימננטי.
הראיה מהפסוק: ד' הוא הרופא למשובה בעקבות התשובה. כלומר הרפואה אינה טבעית. אמנם המהר"ל בנתיב התשובה רואה בכך את ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה.
הבחנה בין תשובה מאהבה [מחיקה] מיראה [רפוי] יסורים [הכרח]

ב. רבי לוי: שמגעת עד כסא הכבוד – לא תיקון אלא שכלול ואף פריצה אל מעבר לאופק החיים האנושי הטבעי הארצי העולמי. או שמא, העמקת התדבקות ויניקה מהשורש הקדום של האדם ושל העולם (כסא הכבוד נברא קודם העולם / עולם המלאכים / עולם הבריאה / שורש הנשמה). תשובה הפותחת אופקים ומוציאה את האדם או למסע שורשים או למעוף של התעלות רוחנית מרקיעה שחקים אל המלכות האלהית המתבססת על ידי תשובת האדם.
הבחנה בין יחיד לצבור - אמנם היחיד מגיע בתשובתו 'עד ולא עד בכלל', ורק הצבור מגיע בה 'עד ועד בכלל'.
מרחב הפעולה – השמים (העולמות הרוחניים) / תהום (עומק רום ועומק תחת). אופן הפעולה – פנימי רוחני מיסטי
הראיה מהפסוק – עד ד' אלהיך = כסא הכבוד

ג. רבי יוחנן: שדוחה לא תעשה שבתורה – התשובה מקלקלת את השורה, פורצת את הסדר והחוק המוסרי האינטואיטיבי, והמשפטי ההלכתי. התשובה היא מעל התורה (שאלו לחכמה לנבואה לתורה). התשובה אינה 'מצות ד'' אלא 'רצון ד'' ואל מולה גם ד' חורג ממצוה לרצון, מדין לחסד, לאהבת חינם. באשר חוק התורה הינו חוק הטבע, התשובה עושה את הבלתי אפשרי, פורצת עיקרון הנמנע המוחלט (רמב"ם), כהחזרת רגל קטועה, כתחית המתים.
מרחב הפעולה – שמים. מטאפיזי. החוקיות. אופן הפעולה – נס
הראיה מהפסוק – דימוי נבואי (יחזקאלי) אופייני חריף של הזזוגיות בין כנס"י והקב"ה.

ד. רבי יונתן: שמקרבת את הגאולה / שמביאה את הגאולה – התשובה היא תנועת שחרור, תנועה המצטרפת לתהליכים שמימיים וארציים ומחישה את הגאולה, או תנועה שהיא היא לב ההתרחשות של הגאולה. התשובה היא ההתגלות של מגמת הגאולה של ההתעלות וההשתלמות של העולם והעולמות.
מרחב הפעולה – הכלל (ישראל אנושות הקוסמי המטאפיזי) ולא רק הפרט. אופן הפעולה – טבעי / נסי
הראה מהפסוק – לשבי פשע - דוקא התשובה על הפשע – המרד היא המביאה / מקרבת את הגאולה

ה. ו. ריש לקיש: שהופכת זדונות לשגגות (מיראה) שהופכת זדונות לזכויות (מאהבה) – התשובה מיראה מבררת שכל זדונות האדם הם שגגות. המצב האנושי הוא של שגגה. המזיד הוא יומרה ילדותית חסרת כיסוי. התשובה מאהבה מבררת שכל זדונות האדם הם זכויות. החפץ העמוק של האדם הוא טוב ולטוב והזדונות הם ביטויים מסובכים שלו, ולא רק ששורשם טוב הוא אלא גם תולדתם (בעולם ובאדם) טובה מאוד. התשובה מ'אהבה רבה' לא רק מוחקת את הזדון (בנים שובבים) אלא מתקנת ומהפכת אותו לזכות.
מרחב פעולה – האדם.

ז. ר"ש ב"ר נחמני בשם רבי יונתן: שמארכת שנותיו של אדם – מחלצת את חיי האדם מקיצורם – קוצר רוחם, נשימתם הקצרה, עצבנותם ולחצם, ומביאה אותם לאריכות רוח, לאריכות אפיים, לישוב הדעת. מחלצת את חיי האדם משעבודם לעבר ומהמרדף אחר העתיד, ומשכינתם לבטח בהווה, בנצח, באמונה ובאהבה, בעולם שכולו ארוך.
הבחנה בין ההתפייסות האלקית לאנושית.

יום שני, 27 באוגוסט 2012

גדולה תשובה (1)


דף מקורות להכנת הסוגיה הבאה: גדולה תשובה (יומא דף פו)
להורדת הדף לחץ כאן

גדולה תשובה - אשכול ברייתות ומימרות הפותחות ב'גדולה תשובה ש' הממוקמות בסוף מסכת יומא.

ההקשר – הגמרא על המשנה האחרונה במסכת יומא (מסכת – פרק – משנה – גמרא).

הנחת עבודה - האשכול הוא פרי עריכה מחושבת ולכן יש ללמוד בשלב ראשון כל מימרא בפני עצמה, ובשלב שני את האשכול כיצירה ערוכה.

שלבי הלימוד:

א. לימוד 'למדני' 'ישיבתי' של המשנה והגמרא שעליה.
ב. לימוד 'למדני' 'ישיבתי' 'פשטי' של האשכול (גמרא ומפרשים; מקבילות)
ג. נסיון להבנה רוחנית של כל ברייתא / מימרא בפ"ע
ד. נסיון להבין בהבנה רוחנית את האשכול כולו כפרי של עבודת עריכה מחושבת

כפל הפנים של אלול (3)


שיעור שני ומסכם על הסוגיה: אלול - ראש השנה - יום הכיפורים.
עיון בשיטותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע.

להורדת השיעור לחץ כאן
לדף מקורות נלווה לחץ כאן

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (1)


סדרת שיעורים שתעסוק במידות שהתורה נדרשת בהן, במספרן, בצורך בהן ובסוגיות המבוססות עליהן.

להורדת דף המקורות לשיעור לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת מאמרו של השופט אהרן ברק "תפקידו של בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית", העוסק בצורך בחקיקה שיפוטית, לחץ כאן

שתי תורות קיבל עם ישראל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
תורה שבכתב נכתבה במשך ארבעים וניתנה לעם ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר.
תורה שבעל-פה ניתנה למשה בהר בסיני והוא לימדה לישראל כל משך ארבעים שנה.
תושבע"פ כוללת תרי"ג מצוות ופירושם המעשי המפורט. תושבע"פ היא ספר החוקים של עם ישראל. ההלכה עוסקת בכל פינות החיים מהפרט ועד הכלל מהלכות טלית ותפילין ועד הלכות מלכים.
תושבע"פ צריכה לתת מענה לכל הבעיות לכל הסכסוכים המתעוררים בין איש לרעהו ובין היחיד לשלטון. 

שפיטה אקטיבית?
כאן מתעוררת בעיה קשה הקימת בכל מערכת חוקים שהיא. ספר החוקים נוקשה ומקובע. החיים זורמים ומחדשים אינסוף בעיות שהמחוקק לא צפה אותם, מה עושים? על כן בכל חברה יש סמכות מחוקקת. יש שסמכות זו בידי המלך ומועצת שריו. יש שסמכות זו בידי בית מחוקקים. תפקידה של רשות זו לתת מענה ופתרון במסגרת החוק לכל הבעיות המתחדשות מידי יום ביומו. על פי החלטות הרשות המחוקקת תשפוט הרשות השופטת ותבצע הרשות המבצעת.

היטיב לבטא בעיתיות זו השופט אהרון ברק בהסבירו את עקרון השיפוט האקטיבי. לעולם אין המחוקק נותן פתרון מלא לכל הבעיות העולות בפני השופט. ממילא חייב השופט לפרשן את החוק ולעתים להשלימו על מנת שיוצר דו שיח אמיתי בין בעיות החיים לבין ספר החוקים ומערכת המשפט.

התורה נתנה פתרון משלה לבעיתיות זו. המערכת השופטת והמערכת המחוקקת היא אותה מערכת. בית הדין הגדול של שבעים זקנים הוא האחראי על בירור ההלכות פרשנותם וחידושם. הוא גם בית המשפט העליון. לבית דין זה חייבים כל ישראל להישמע והממרה פיו נענש, כפי שמתאר הרמב"ם בהלכות ממרים (א, א):
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן:
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל...
1. אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה.
2. ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא.
3. ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.
כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים, מצות עשה לשמוע להן. והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה.
הרי הוא אומר: 'על פי התורה אשר יורוך" - אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. "ועל המשפט אשר יאמרו" - אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. "מכל הדבר אשר יגידו לך" - זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
לדעת הרמב"ם במערכת החוק של התורה יש שלושה חלקים:
הלכות מ"העבר". כלומר דברים שנאמרו למשה בסיני ועד עכשיו, אלו דינים דאוריתא.
הלכות שהסנהדרין לומדת ומחדשת עתה בי"ג מידות כתוצאה מבעיות חדשות שלא נידונו בעבר. אף אלו דינים דאוריתא!
תקנות מדרבנן. לדעת הרמב"ם או שיש להם תפקיד של הרחקה מלעבור על מצוות התורה - סייגים. או שתפקידם זמני לצורך שהשעה.

מה תפקיד יג מידות? 
יש מפרשים כי כל ההלכות של התורה ידועות וקימות. כל הדרשות של יג מידות שאנו מוצאים בחז"ל הם רק לחבר תורה שבכתב לתורה שבעל פה. כלומר להראות כי יש קשר הדוק בין תושב"כ לבין תושבע"פ. (כל כתבי מהר"ץ חיות ועוד).
מדברי הרמב"ם דלעיל משתמע כי החכמים מחדשים הלכות על ידי מידות שהתורה נדרשת בהם ולא רק מקשרים הלכות ידועות לפסוקים בתורה. לדעת הרמב"ם, תפקיד תורה שבכתב הוא להיות המקור שממנו מוציאים את כל ההלכות במהלך כל הדורות. דבר זה נעשה על ידי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. בכל עת שחסרה לנו הלכה, בכל עת שנוצר מצב חדש שלא נידון במערכת ההלכה עד כה, ניגשים הסנהדרין אל תורה שבכתב ומוציאים מתוכה את ההלכה על ידי דרשה.

אפשר שתיפול מחלוקת כיצד לדרוש, האם במידה זו או במידה אחרת. אפשר כי הויכוח יביא לשתי תוצאות הלכתיות שונות מדאוריתא. במצב זה הנחתה אותנו התורה: "אחרי רבים להטות". 

האם התורה מתפתחת? 
כן ולא.
מצד אחד התורה מתחדשת. בכל תקופה כאשר במהלך זרימת החיים נוצרים מצבים חדשים הדורשים הנחיה מה לעשות מה מותר ומה אסור, חכמים מחדשים הלכות.
מצד שני אין כל חדש בתורה. מפני שאת כל החידושים כבר גנז הקב"ה בתורה שבכתב. כמו שלהבת הגנוזה בגחלת. כל חידושי תורה שבעל פה, שיוצרו בכל הזמנים, כבר כתובים רמוזים וניתנים להוצאה מתוך תורה שבכתב (ילקוט שמעוני שמות, רמז תה):
כשבא הקב"ה ליתן את התורה אמר למשה על סדר המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו...
המידות שהתורה ניתנה בהם דומות לכללי דקדוק. אם חסרה לנו מילה אנו לוקחים את השורש ומטים אותו באחד הבנינים של הדקדוק ויוצרים מילה חדשה. המילים החדשות מצד אחד לא היו מעולם מצד שני היו והיו.


מי יצר את המידות שהתורה נדרשת בהן?
התשובה המקובלת היא כי הקב"ה מסר למשה בהר סיני את המידות שבהן נדרשת התורה. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:
...וכאשר מת משה ע"ה, אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממשה, הוא, או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה, מן הענינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות, במדות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם. 
אמירתו של הרמב"ם אומרת דרשני שכן מצאנו מידות רבות נוספות שאינן כלולות בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. למשל "ריבוי ומיעוט", ריבוי מיעוט וריבוי" ועוד אופני דרשות נוספים.
הנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין חולק על הרמב"ם וטוען כי המידות שבהן נדרשת התורה לא נמסרו מסיני אלא חכמים חידשו אותם במהלך הדורות.
כך הוא כותב בהעמק דבר, קדמת העמק [הקדמה לתורה]:
...מכל שכן עלינו להתבונן על טבע התורה, והן המה חקות התורה שנקראים בלשון חז"ל כללי התורה. והתורה הזהירה על זה הרבה פעמים לעשות החוקים כמבואר בפ' בהר ופ' ראה ושמרת ועשית את החוקים האלה. וכמו שיש כללים להוציא הלכות לאור על פי שבע המדות שדרש הלל כדתניא בתוספתא סנהדרין פ"ז. ואחר כך הוסיפו עליהן ר' ישמעאל ושנה י"ג מידות. וכל זה הוציאו מן ההלכות המקובלות שהיו בידם מכבר, לדון במקום אחר שלא היתה הלכה ידועה.  
כך יש להוציא כללים בפירוש המקרא כמו ל"ב כללים של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה שהוציא מדיוק המקראות. שמצא מקרא שאי אפשר לפרש באופן אחר אלא ע"פ זה הכלל. ומזה אנו לומדים במקום אחר לעמוד על פירוש המקרא שאינו מדויק כל כך אם לא בפירוש דחוק. אבל אחר שעמדנו על אותו הכלל נוח לפרש ע"פ זה הכלל גם אותו המקרא. כך יש להוסיף ולבאר בכל דור. אע"ג שלא נתפרש מקודם וכל זה בכלל מצות עשה לשמור ולעשות. 
משה לימד לכל ישראל הלכות רבות בסיני. במהלך הדורות התבוננו חכמים וראו כי ההלכות שת תורה שבעל פה יוצאות מהמקראות על פי כלל מסוים. משהבחינו והגדירו את הכלל המשיכו לדרוש על פיו הלכות חדשות שלא היו קודם לכן. וכך במהלך הדורות חידשו חכמים את י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן בהלכה. ואת ל"ב מידות בפירוש ודרשת המקראות.
זאת ועוד, התורה מצווה את חכמים למצוא את הכללים האלו ולדרוש על פיהם בפסוק: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (ויקרא כה יח).
כך מפרש הנצי"ב בפירושו העמק דבר על ויקרא פרק כה פסוק יח:
(יח) ועשיתם את חקתי. בכל פסוקים שכדומה לזה כתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי וגו' וכאן שינה הכתוב בלשונו לכונה עמוקה. דכבר ביארנו דבכ"מ שהקדים הכתוב חקים למשפטים משמעו חקים כללים שהתורה נדרשת ומתפרשת בהם. ומשפטים החקירה היוצא מכללים. ופירוש שמירה ועשיה. הוא שמירה מה שלמד כבר שלא ישכח. ועשיה להוסיף עפ"י העיון, חדשות. והנה לעשות חידושי תורה עפ"י הכללים שנשנו כבר א"צ עיון יתירה כ"כ כמו לעשות איזה כלל בדרשת התורה עפ"י הקבלות בהלכות שמכבר כמו שהוסיף תדר"י י"ג מדות.
ומתחלה היה שבע מדות שהביא הלל הזקן כדתניא בתוספתא דסנהדרין ובכ"מ. ואחר תדר"י נתוספו עוד כללים והוא ע"פ עיון מחדש בכל דור ודור.
והנה בשני יובל שעה מוכשרת להרבות בעיון תורה יותר מאיזה שנים מטעם שיבואר. מש"ה הזהיר כאן הכתוב ועשיתם את חקתי לעשות כללים ע"פ עומק העיון:
מסתבר כי כאן המקור למחלוקות בין חכמים מה המידה שבה ראוי לדרוש את התורה. לדוגמא בבית מדרשו של רבי ישמעאל דרשו "כלל ופרט וכלל". בבית מדרשו של רבי עקיבא דרשו את כל המילים שמהם דרש רבי ישמעאל כלל ופרט וכלל באופן אחר: "ריבוי מיעוט וריבוי". למחלוקת זו שהיא בכללי התורה יש השלכות רבות בפסק ההלכה מדאוריתא.
נראה כי אפשר להסביר על פי דברינו סיפור ידוע:
שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כב/ב)

שמעון העמסוני מתוך עיונו בהלכות התורה מצא כלל: כל מקום שכתובה המילה: "את" היא מרבה מבחינה הלכתית דין נוסף.
על פי הכלל שהוא טבע הוא דרש את כל הפעמים שמופיעה המילה "את" בתורה. כשהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" לא היה יכול לרבות עוד מישהו שצריך לירא מפניו כשם שיראים מה'.
התברר לו אם כן שהכלל שהוא מצא אינו נכון.
על כן אמר לתלמידיו כל הדרשות שדרשתי אני מבטל אותן. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. התברר שטעיתי וכשאני מודה בטעות ומשנה את הדרשות כך שלא יטעו בהם אקבל על כך שכר.
אולם רבי עקיבא שאף הוא דרש "את" היתה דרשה גם לפסוק: "את ה' אלוקיך תירא". הוא דרש "לרבות תלמידי חכמים". גם מהם צריך לירא כשם שיראים מהקב"ה.
נמצא כי ר' עקיבא לא ביטל את הריבוי מהמילים "את" שבכל התורה למרות ששמעון העמסוני כן ביטל את הדרשה מה"אתים" שבתורה.
רבי עקיבא המשיך את דרכו של רבו נחום איש גם זו שהיה דורש את המילה "את" שבתורה.
שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך. אמר ליה אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה דורש כל אתין שבתורה. 'את השמים ואת הארץ' מה היה דורש בהן? אמר ליה: אילו נאמר שמים וארץ, הייתי אומר שמים שמו של הקדוש ברוך הוא. עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ, שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש (חגיגה דף יב/א)
נמצאנו למדים מסיפורים אלו כי חכמים טרחו ועמלו לברר מידות וכללים שעל פיהם דורשים את כל התורה. לעתים מצאו מידה חדשה והשתמשו בה. לעתים התברר להם כי טעו בהגדרת המידה וחזרו בהם. לעתים נשארה מחלוקת בהגדרת הכלל. וכל בית מדרש אחז בכלל שניסח.
דוגמא לכך נמצא במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:
אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט. רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט (שבועות דף כו/א).

ברשימה הבאה נדון בשאלות:
מה מספר המידות שהתורה נדרשת בהן?
מה עושים היום שאין מידות שהתורה נדרשת בהן?


יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

כפל הפנים של אלול (2)


להלן סיכום הלימוד השבועי, על הקובץ שנשלח בפעם שעברה בסוגיה: אלול - ראש השנה - יום הכיפורים.
שיעור השמע בקובץ המצורף כאן
הרחבה נוספת בקובץ המצורף כאן

א. מתודולוגיה – 1. בלימוד סוגיה זו יש גם נסיון לחבר הלכה ואגדה בשני כיוונים (וגם קצת 'בלשות'). ויש צורך להזהר מחיבורים לא מבוססים ופשטנים 2. לימוד מוכוון תכלית - ההתמקדות בציר המרכזי – חשיפת שני הספורים של 40 הימים שמר"ח אלול עד יו"כ – ומפתוח של הענינים המזדמנים על הדרך (למשל - מקרא ביום משנה בלילה / לוחות ראשונים שניים / שבט לוי / התורה והמלאכים / מנהיג ועם / וכיו"ב) על מנת להעזר בהם כשנעסוק בסוגיות אלה. 3. מפגש עם קבצי מדרש רבים – להתרגל להסתכל ב'מבוא למדרשים' של ענת רייזל.

ב. הנחות היסוד של הלימוד: 1. לכל הלכה גרעין אגדי. ההלכה היא כלי לאור. 2. המבט האמוני רואה את הטבע וההסטוריה כהתגלות אלקית המורה את האדם את דרך חיי הדבקות והקדושה, בעזרתן ההכרחית והמשדרגת של התורה שבכתב – הנבואה, של התורה שבע"פ – החכמה, ושל האינטואיציה העממית הישראלית היוצרות ומגבשות יחדו את ההלכה והמנהג. 3. קדושת הזמנים בפרט מאירה בכל שנה מחדש את האורות שהאירו בתולדות עם ישראל

ג. ישראל דקדשינהו לזמנים - השנה הישראלית היא מסע רוחני שלם הבנוי חטיבות חטיבות המגיע ונוגע בכל מקום בנפש האדם וישראל שבנו כיחידים וככלל. זה הא' ב' של יהדות, זו המצוה הראשונה – החדש הזה לכם – קדוש הזמו - החיים.

ד. ימים נוראים - התקופה של אלול הולכת ונמשכת עד לשמ"ע (ארי"ה) היא מאד כבדת משקל ואינטנסיבית – ימי רחמים ורצון / ימים נוראים ויש בה הישזרות של שני מהלכים – זה של הרגלים המגע לשיאו בסכות, וזה של הראשים - ראש השנה ויוה"כ, שני אלה עוברם דרך אלול - האחרון לחדשי השנה האנושית הכללית.

ה. מטרת הלמוד – לחשוף את הגרעין האגדי שביסוד הלכות והליכות הימים הנוראים על מנת לכוון טוב יותר בעבודתם.

ו. המסקנה הכללית של למודנו היתה שיש שני סיפורים של אלול – ר"ה – יו"כ
1. הספור הישראלי (הרוחני-מוסרי), הספור של התורה, של מתן לוחות שניים בעקבות חטא העגל, של המדרשים (ספור ישראלי זה משתלב במהלך שלושת הרגלים מה שא"כ הספור האוניברסלי).
2. הספור האוניברסאלי (המטאפיזי), האנושי הכללי, הספור של מסכת ר"ה והמדרשים על יום בריאת האדם, חטאו דינו ויציאתו בדימוס.

אלו הם בהתאמה הסיפור של רבי יהושע ושל ורבי אליעזר (ששורשם אולי נעוץ בהבדל בין 'שמות' ל'דברים'). שני סיפורים אלה, לוקחים אותנו באלול, ר"ה, עשי"ת ויו"כ, לשני מסעות רוחניים שונים (מנוגדים, או משלימים).

שני סיפורים אלה באים לידי ביטוי בשתי מסורות הלכתיות – האשכנזית והספרדית – שו"ע, והרמ"א (והגר"א) . אמנם חלוקה זאת אינה מדויקת. בעוד שהמנהג הספרדי הוא אכן נשען על המדרשים על מתן תורה (בהעדפת הסליחות על השופר), המנהג האשכנזי מבוסס על ר"א אך כולל גם נגזרות מהספור השני (תקיעת השופר באלול).

יום שלישי, 21 באוגוסט 2012

כפל הפנים של אלול (1)


שבוע טוב!

מגמת הלימוד בשבוע-שבועיים הקרובים היא להתוודע אל שני פנים של אלול - ראש השנה - יום הכיפורים, על פי המקורות שלפנינו, הכוללים אגדה והלכה של חז"ל, פירושי ראשונים, הלכה ומנהג של ראשונים ואחרונים, ודברים של הראי"ה קוק.

א. לימוד המקורות:
1. להתבונן בהקשר הכולל של מהלך קדושת הזמנים השנתית, בעיקר מניסן עד אלול, וביחוד מו' סיון דרך י"ז תמוז אל א' אלול.
2. לנסות להבין את השורש הרוחני של שני הפנים של אלול, את המשמעות האמונית, המטאפיזית והקיומית הכללית שלהן.
3. לראות כיצד נגזרות מהם שתי ההתנהלויות העיקריות (אשכנזים וספרדים) של עבודת אלול – הספרדית (סליחות), האשכנזית (שופר), ובעקבותיהן, אופים ועבודתם של ר"ה ויוה"כ.
4. לבחון את ההשלכות של הנ"ל על עבודת ד' שלנו באלול, בראש השנה וביום הכפורים.

ב. את המקורות שלפנינו אפשר ללמוד בשני כוונים:
1) מההסטורי להלכתי – הבנת ההלכה המנהג ועבודת ד' העל-הסטורית, ההווית-המתמדת, מתוך ההסטוריה המשורטטת בפסוקי התורה, בדברי חז"ל במדרשים ובגמרא, והפרשנות להם.
2) מההלכתי להסטורי – 'שחזור' ההסטוריה, ומשמעותה הרוחנית (הסטוריוסופיה) מתך ההלכה, מתוך ספרות ההלכה והמנהג.

ג. מה תפיסת העולם / ההגיון / הנחות היסוד העומדים ביסוד מהלך זה? אחת דיבר אלקים ואנו - לפחות שתיים שומעים. בכל סוגיה, וכך גם בסוגיתנו, נפגשים אנו עם שתי גישת ופרשנויות הסטוריות והלכתיות, שבשורשן מחלוקת מטאהיסטורית, מטאפיזית, ואף מטאהלכתית.

למיטיבי / זריזי לכת מצורף להלן קובץ נוסף הכולל מקורות מספרי מנהג של ראשונים ואחרונים, מספרות המוסר הקבלית ומהחסידות. 

בהצלחה!

הקבצים: