סדרת שיעורים שתעסוק במידות שהתורה נדרשת בהן, במספרן, בצורך בהן ובסוגיות המבוססות עליהן.
להורדת דף המקורות לשיעור לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת מאמרו של השופט אהרן ברק "תפקידו של בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית", העוסק בצורך בחקיקה שיפוטית, לחץ כאן
שתי תורות קיבל עם ישראל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
תורה שבכתב נכתבה במשך ארבעים וניתנה לעם ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר.
תורה שבעל-פה ניתנה למשה בהר בסיני והוא לימדה לישראל כל משך ארבעים שנה.
תושבע"פ כוללת תרי"ג מצוות ופירושם המעשי המפורט. תושבע"פ היא ספר החוקים של עם ישראל. ההלכה עוסקת בכל פינות החיים מהפרט ועד הכלל מהלכות טלית ותפילין ועד הלכות מלכים.
תושבע"פ צריכה לתת מענה לכל הבעיות לכל הסכסוכים המתעוררים בין איש לרעהו ובין היחיד לשלטון.
שתי תורות קיבל עם ישראל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
תורה שבכתב נכתבה במשך ארבעים וניתנה לעם ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר.
תורה שבעל-פה ניתנה למשה בהר בסיני והוא לימדה לישראל כל משך ארבעים שנה.
תושבע"פ כוללת תרי"ג מצוות ופירושם המעשי המפורט. תושבע"פ היא ספר החוקים של עם ישראל. ההלכה עוסקת בכל פינות החיים מהפרט ועד הכלל מהלכות טלית ותפילין ועד הלכות מלכים.
תושבע"פ צריכה לתת מענה לכל הבעיות לכל הסכסוכים המתעוררים בין איש לרעהו ובין היחיד לשלטון.
שפיטה אקטיבית?
כאן מתעוררת בעיה קשה הקימת בכל מערכת חוקים שהיא. ספר החוקים נוקשה ומקובע. החיים זורמים ומחדשים אינסוף בעיות שהמחוקק לא צפה אותם, מה עושים? על כן בכל חברה יש סמכות מחוקקת. יש שסמכות זו בידי המלך ומועצת שריו. יש שסמכות זו בידי בית מחוקקים. תפקידה של רשות זו לתת מענה ופתרון במסגרת החוק לכל הבעיות המתחדשות מידי יום ביומו. על פי החלטות הרשות המחוקקת תשפוט הרשות השופטת ותבצע הרשות המבצעת.
היטיב לבטא בעיתיות זו השופט אהרון ברק בהסבירו את עקרון השיפוט האקטיבי. לעולם אין המחוקק נותן פתרון מלא לכל הבעיות העולות בפני השופט. ממילא חייב השופט לפרשן את החוק ולעתים להשלימו על מנת שיוצר דו שיח אמיתי בין בעיות החיים לבין ספר החוקים ומערכת המשפט.
התורה נתנה פתרון משלה לבעיתיות זו. המערכת השופטת והמערכת המחוקקת היא אותה מערכת. בית הדין הגדול של שבעים זקנים הוא האחראי על בירור ההלכות פרשנותם וחידושם. הוא גם בית המשפט העליון. לבית דין זה חייבים כל ישראל להישמע והממרה פיו נענש, כפי שמתאר הרמב"ם בהלכות ממרים (א, א):
הלכות מ"העבר". כלומר דברים שנאמרו למשה בסיני ועד עכשיו, אלו דינים דאוריתא.
הלכות שהסנהדרין לומדת ומחדשת עתה בי"ג מידות כתוצאה מבעיות חדשות שלא נידונו בעבר. אף אלו דינים דאוריתא!
תקנות מדרבנן. לדעת הרמב"ם או שיש להם תפקיד של הרחקה מלעבור על מצוות התורה - סייגים. או שתפקידם זמני לצורך שהשעה.
כאן מתעוררת בעיה קשה הקימת בכל מערכת חוקים שהיא. ספר החוקים נוקשה ומקובע. החיים זורמים ומחדשים אינסוף בעיות שהמחוקק לא צפה אותם, מה עושים? על כן בכל חברה יש סמכות מחוקקת. יש שסמכות זו בידי המלך ומועצת שריו. יש שסמכות זו בידי בית מחוקקים. תפקידה של רשות זו לתת מענה ופתרון במסגרת החוק לכל הבעיות המתחדשות מידי יום ביומו. על פי החלטות הרשות המחוקקת תשפוט הרשות השופטת ותבצע הרשות המבצעת.
היטיב לבטא בעיתיות זו השופט אהרון ברק בהסבירו את עקרון השיפוט האקטיבי. לעולם אין המחוקק נותן פתרון מלא לכל הבעיות העולות בפני השופט. ממילא חייב השופט לפרשן את החוק ולעתים להשלימו על מנת שיוצר דו שיח אמיתי בין בעיות החיים לבין ספר החוקים ומערכת המשפט.
התורה נתנה פתרון משלה לבעיתיות זו. המערכת השופטת והמערכת המחוקקת היא אותה מערכת. בית הדין הגדול של שבעים זקנים הוא האחראי על בירור ההלכות פרשנותם וחידושם. הוא גם בית המשפט העליון. לבית דין זה חייבים כל ישראל להישמע והממרה פיו נענש, כפי שמתאר הרמב"ם בהלכות ממרים (א, א):
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן:לדעת הרמב"ם במערכת החוק של התורה יש שלושה חלקים:
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל...
1. אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה.
2. ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא.
3. ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.
כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים, מצות עשה לשמוע להן. והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה.
הרי הוא אומר: 'על פי התורה אשר יורוך" - אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. "ועל המשפט אשר יאמרו" - אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. "מכל הדבר אשר יגידו לך" - זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
הלכות מ"העבר". כלומר דברים שנאמרו למשה בסיני ועד עכשיו, אלו דינים דאוריתא.
הלכות שהסנהדרין לומדת ומחדשת עתה בי"ג מידות כתוצאה מבעיות חדשות שלא נידונו בעבר. אף אלו דינים דאוריתא!
תקנות מדרבנן. לדעת הרמב"ם או שיש להם תפקיד של הרחקה מלעבור על מצוות התורה - סייגים. או שתפקידם זמני לצורך שהשעה.
מה תפקיד יג מידות?
יש מפרשים כי כל ההלכות של התורה ידועות וקימות. כל הדרשות של יג מידות שאנו מוצאים בחז"ל הם רק לחבר תורה שבכתב לתורה שבעל פה. כלומר להראות כי יש קשר הדוק בין תושב"כ לבין תושבע"פ. (כל כתבי מהר"ץ חיות ועוד).
מדברי הרמב"ם דלעיל משתמע כי החכמים מחדשים הלכות על ידי מידות שהתורה נדרשת בהם ולא רק מקשרים הלכות ידועות לפסוקים בתורה. לדעת הרמב"ם, תפקיד תורה שבכתב הוא להיות המקור שממנו מוציאים את כל ההלכות במהלך כל הדורות. דבר זה נעשה על ידי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. בכל עת שחסרה לנו הלכה, בכל עת שנוצר מצב חדש שלא נידון במערכת ההלכה עד כה, ניגשים הסנהדרין אל תורה שבכתב ומוציאים מתוכה את ההלכה על ידי דרשה.
אפשר שתיפול מחלוקת כיצד לדרוש, האם במידה זו או במידה אחרת. אפשר כי הויכוח יביא לשתי תוצאות הלכתיות שונות מדאוריתא. במצב זה הנחתה אותנו התורה: "אחרי רבים להטות".
מדברי הרמב"ם דלעיל משתמע כי החכמים מחדשים הלכות על ידי מידות שהתורה נדרשת בהם ולא רק מקשרים הלכות ידועות לפסוקים בתורה. לדעת הרמב"ם, תפקיד תורה שבכתב הוא להיות המקור שממנו מוציאים את כל ההלכות במהלך כל הדורות. דבר זה נעשה על ידי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. בכל עת שחסרה לנו הלכה, בכל עת שנוצר מצב חדש שלא נידון במערכת ההלכה עד כה, ניגשים הסנהדרין אל תורה שבכתב ומוציאים מתוכה את ההלכה על ידי דרשה.
אפשר שתיפול מחלוקת כיצד לדרוש, האם במידה זו או במידה אחרת. אפשר כי הויכוח יביא לשתי תוצאות הלכתיות שונות מדאוריתא. במצב זה הנחתה אותנו התורה: "אחרי רבים להטות".
האם התורה מתפתחת?
כן ולא.
מצד אחד התורה מתחדשת. בכל תקופה כאשר במהלך זרימת החיים נוצרים מצבים חדשים הדורשים הנחיה מה לעשות מה מותר ומה אסור, חכמים מחדשים הלכות.
מצד שני אין כל חדש בתורה. מפני שאת כל החידושים כבר גנז הקב"ה בתורה שבכתב. כמו שלהבת הגנוזה בגחלת. כל חידושי תורה שבעל פה, שיוצרו בכל הזמנים, כבר כתובים רמוזים וניתנים להוצאה מתוך תורה שבכתב (ילקוט שמעוני שמות, רמז תה):
מי יצר את המידות שהתורה נדרשת בהן?
התשובה המקובלת היא כי הקב"ה מסר למשה בהר סיני את המידות שבהן נדרשת התורה. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:
הנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין חולק על הרמב"ם וטוען כי המידות שבהן נדרשת התורה לא נמסרו מסיני אלא חכמים חידשו אותם במהלך הדורות.
כך הוא כותב בהעמק דבר, קדמת העמק [הקדמה לתורה]:
זאת ועוד, התורה מצווה את חכמים למצוא את הכללים האלו ולדרוש על פיהם בפסוק: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (ויקרא כה יח).
כך מפרש הנצי"ב בפירושו העמק דבר על ויקרא פרק כה פסוק יח:
נראה כי אפשר להסביר על פי דברינו סיפור ידוע:
שמעון העמסוני מתוך עיונו בהלכות התורה מצא כלל: כל מקום שכתובה המילה: "את" היא מרבה מבחינה הלכתית דין נוסף.
על פי הכלל שהוא טבע הוא דרש את כל הפעמים שמופיעה המילה "את" בתורה. כשהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" לא היה יכול לרבות עוד מישהו שצריך לירא מפניו כשם שיראים מה'.
התברר לו אם כן שהכלל שהוא מצא אינו נכון.
על כן אמר לתלמידיו כל הדרשות שדרשתי אני מבטל אותן. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. התברר שטעיתי וכשאני מודה בטעות ומשנה את הדרשות כך שלא יטעו בהם אקבל על כך שכר.
אולם רבי עקיבא שאף הוא דרש "את" היתה דרשה גם לפסוק: "את ה' אלוקיך תירא". הוא דרש "לרבות תלמידי חכמים". גם מהם צריך לירא כשם שיראים מהקב"ה.
נמצא כי ר' עקיבא לא ביטל את הריבוי מהמילים "את" שבכל התורה למרות ששמעון העמסוני כן ביטל את הדרשה מה"אתים" שבתורה.
רבי עקיבא המשיך את דרכו של רבו נחום איש גם זו שהיה דורש את המילה "את" שבתורה.
דוגמא לכך נמצא במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:
ברשימה הבאה נדון בשאלות:
מה מספר המידות שהתורה נדרשת בהן?
מה עושים היום שאין מידות שהתורה נדרשת בהן?
מצד אחד התורה מתחדשת. בכל תקופה כאשר במהלך זרימת החיים נוצרים מצבים חדשים הדורשים הנחיה מה לעשות מה מותר ומה אסור, חכמים מחדשים הלכות.
מצד שני אין כל חדש בתורה. מפני שאת כל החידושים כבר גנז הקב"ה בתורה שבכתב. כמו שלהבת הגנוזה בגחלת. כל חידושי תורה שבעל פה, שיוצרו בכל הזמנים, כבר כתובים רמוזים וניתנים להוצאה מתוך תורה שבכתב (ילקוט שמעוני שמות, רמז תה):
כשבא הקב"ה ליתן את התורה אמר למשה על סדר המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו...המידות שהתורה ניתנה בהם דומות לכללי דקדוק. אם חסרה לנו מילה אנו לוקחים את השורש ומטים אותו באחד הבנינים של הדקדוק ויוצרים מילה חדשה. המילים החדשות מצד אחד לא היו מעולם מצד שני היו והיו.
מי יצר את המידות שהתורה נדרשת בהן?
התשובה המקובלת היא כי הקב"ה מסר למשה בהר סיני את המידות שבהן נדרשת התורה. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:
...וכאשר מת משה ע"ה, אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממשה, הוא, או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה, מן הענינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות, במדות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם.אמירתו של הרמב"ם אומרת דרשני שכן מצאנו מידות רבות נוספות שאינן כלולות בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. למשל "ריבוי ומיעוט", ריבוי מיעוט וריבוי" ועוד אופני דרשות נוספים.
הנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין חולק על הרמב"ם וטוען כי המידות שבהן נדרשת התורה לא נמסרו מסיני אלא חכמים חידשו אותם במהלך הדורות.
כך הוא כותב בהעמק דבר, קדמת העמק [הקדמה לתורה]:
...מכל שכן עלינו להתבונן על טבע התורה, והן המה חקות התורה שנקראים בלשון חז"ל כללי התורה. והתורה הזהירה על זה הרבה פעמים לעשות החוקים כמבואר בפ' בהר ופ' ראה ושמרת ועשית את החוקים האלה. וכמו שיש כללים להוציא הלכות לאור על פי שבע המדות שדרש הלל כדתניא בתוספתא סנהדרין פ"ז. ואחר כך הוסיפו עליהן ר' ישמעאל ושנה י"ג מידות. וכל זה הוציאו מן ההלכות המקובלות שהיו בידם מכבר, לדון במקום אחר שלא היתה הלכה ידועה.
כך יש להוציא כללים בפירוש המקרא כמו ל"ב כללים של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה שהוציא מדיוק המקראות. שמצא מקרא שאי אפשר לפרש באופן אחר אלא ע"פ זה הכלל. ומזה אנו לומדים במקום אחר לעמוד על פירוש המקרא שאינו מדויק כל כך אם לא בפירוש דחוק. אבל אחר שעמדנו על אותו הכלל נוח לפרש ע"פ זה הכלל גם אותו המקרא. כך יש להוסיף ולבאר בכל דור. אע"ג שלא נתפרש מקודם וכל זה בכלל מצות עשה לשמור ולעשות.משה לימד לכל ישראל הלכות רבות בסיני. במהלך הדורות התבוננו חכמים וראו כי ההלכות שת תורה שבעל פה יוצאות מהמקראות על פי כלל מסוים. משהבחינו והגדירו את הכלל המשיכו לדרוש על פיו הלכות חדשות שלא היו קודם לכן. וכך במהלך הדורות חידשו חכמים את י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן בהלכה. ואת ל"ב מידות בפירוש ודרשת המקראות.
זאת ועוד, התורה מצווה את חכמים למצוא את הכללים האלו ולדרוש על פיהם בפסוק: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (ויקרא כה יח).
כך מפרש הנצי"ב בפירושו העמק דבר על ויקרא פרק כה פסוק יח:
(יח) ועשיתם את חקתי. בכל פסוקים שכדומה לזה כתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי וגו' וכאן שינה הכתוב בלשונו לכונה עמוקה. דכבר ביארנו דבכ"מ שהקדים הכתוב חקים למשפטים משמעו חקים כללים שהתורה נדרשת ומתפרשת בהם. ומשפטים החקירה היוצא מכללים. ופירוש שמירה ועשיה. הוא שמירה מה שלמד כבר שלא ישכח. ועשיה להוסיף עפ"י העיון, חדשות. והנה לעשות חידושי תורה עפ"י הכללים שנשנו כבר א"צ עיון יתירה כ"כ כמו לעשות איזה כלל בדרשת התורה עפ"י הקבלות בהלכות שמכבר כמו שהוסיף תדר"י י"ג מדות.מסתבר כי כאן המקור למחלוקות בין חכמים מה המידה שבה ראוי לדרוש את התורה. לדוגמא בבית מדרשו של רבי ישמעאל דרשו "כלל ופרט וכלל". בבית מדרשו של רבי עקיבא דרשו את כל המילים שמהם דרש רבי ישמעאל כלל ופרט וכלל באופן אחר: "ריבוי מיעוט וריבוי". למחלוקת זו שהיא בכללי התורה יש השלכות רבות בפסק ההלכה מדאוריתא.
ומתחלה היה שבע מדות שהביא הלל הזקן כדתניא בתוספתא דסנהדרין ובכ"מ. ואחר תדר"י נתוספו עוד כללים והוא ע"פ עיון מחדש בכל דור ודור.
והנה בשני יובל שעה מוכשרת להרבות בעיון תורה יותר מאיזה שנים מטעם שיבואר. מש"ה הזהיר כאן הכתוב ועשיתם את חקתי לעשות כללים ע"פ עומק העיון:
נראה כי אפשר להסביר על פי דברינו סיפור ידוע:
שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כב/ב)
שמעון העמסוני מתוך עיונו בהלכות התורה מצא כלל: כל מקום שכתובה המילה: "את" היא מרבה מבחינה הלכתית דין נוסף.
על פי הכלל שהוא טבע הוא דרש את כל הפעמים שמופיעה המילה "את" בתורה. כשהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" לא היה יכול לרבות עוד מישהו שצריך לירא מפניו כשם שיראים מה'.
התברר לו אם כן שהכלל שהוא מצא אינו נכון.
על כן אמר לתלמידיו כל הדרשות שדרשתי אני מבטל אותן. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. התברר שטעיתי וכשאני מודה בטעות ומשנה את הדרשות כך שלא יטעו בהם אקבל על כך שכר.
אולם רבי עקיבא שאף הוא דרש "את" היתה דרשה גם לפסוק: "את ה' אלוקיך תירא". הוא דרש "לרבות תלמידי חכמים". גם מהם צריך לירא כשם שיראים מהקב"ה.
נמצא כי ר' עקיבא לא ביטל את הריבוי מהמילים "את" שבכל התורה למרות ששמעון העמסוני כן ביטל את הדרשה מה"אתים" שבתורה.
רבי עקיבא המשיך את דרכו של רבו נחום איש גם זו שהיה דורש את המילה "את" שבתורה.
שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך. אמר ליה אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה דורש כל אתין שבתורה. 'את השמים ואת הארץ' מה היה דורש בהן? אמר ליה: אילו נאמר שמים וארץ, הייתי אומר שמים שמו של הקדוש ברוך הוא. עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ, שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש (חגיגה דף יב/א)נמצאנו למדים מסיפורים אלו כי חכמים טרחו ועמלו לברר מידות וכללים שעל פיהם דורשים את כל התורה. לעתים מצאו מידה חדשה והשתמשו בה. לעתים התברר להם כי טעו בהגדרת המידה וחזרו בהם. לעתים נשארה מחלוקת בהגדרת הכלל. וכל בית מדרש אחז בכלל שניסח.
דוגמא לכך נמצא במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא:
אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט. רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט (שבועות דף כו/א).
ברשימה הבאה נדון בשאלות:
מה מספר המידות שהתורה נדרשת בהן?
מה עושים היום שאין מידות שהתורה נדרשת בהן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה