יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

מדרש לפרשת שבוע - פרשת ויחי


מוסר בסיסי ומה שמעבר לו | הרב חיים וידאל [1] 

נעסוק היום בסוגיה שמלווה אותנו כבר כמה פרשיות, היחסים שבין השבטים, היום נעסוק ביחסים שבין יהודה ליוסף. השאלה שניצבת בפנינו היא מפני מה זכה יהודה למלכות? בסופו של יום, אחרי שמתפזר האבק, יהודה מנצח, יהודה זוכה למלוכה ולמרות שבהווה יוסף הוא משנה למלך מצרים מבחינה היסטורית הוא נדחק למקום השני ואפילו במובן מסוים הוא נעלם, אפרים ומנשה גולים יחד עם עשרת השבטים, ויש מחלוקת במשנה בסנהדרין האם הם עתידים לחזור או לא, איך שלא יהיה במובן הכי פשוט אך גם הכי עמוק ומשמעותי כל החלק הזה של עם ישראל נעלם, הלכו לנו לאיבוד עשרה שבטים, המוצא הישר מתבקש לדווח, זה משהו מדהים שאנחנו לא חושבים עליו הרבה, במובן מסוים עד כדי כך גדול הניצחון של יהודה, יוסף מקבל את מלכות ישראל והסוף שלה הוא מאוד טראגי, היא מתפוגגת ונעלמת אי שם במזרח, אולי זה המקור העמוק של הכמיהה להודו, אנשים מחפשים את עשרת השבטים ובמובן מסוים הם אף מוצאים אותם שם.

אז זה נכון שיש את העניין של משיח בן יוסף, בוודאי שכוחו של יוסף לא נעלם, ובכל זאת באופן פשוט, יהודה שהוא לא בכור, לא של רחל ולא של לאה, יהודה שבתחילת הדרך הוא בכלל לא דמות מיוחדת, ובמאבק בין האחים ליוסף ראובן הוא הדמות הדומיננטית, אך במשך הפרשיות יהודה תופס את המקום המיוחד שלו, ובברכה של יעקב דברים מקבלים את החותם, יהודה הוא המלך, מלכות דוד.

יחד עם זאת צריך לדעת שיכול להיות רובד יותר עמוק לדברים, השפת אמת חושף הסתכלות עמוקה יותר, הסתכלות הפוכה לחלוטין, למרות שיוסף לא זוכה למלכות המדרגה שלו היא המדרגה של הצדיק הנסתר שהיא מדרגה הרבה יותר גבוהה מבחינה פנימית, זה לא מפתיע, תמיד זה ככה, דברים הם כחותם המתהפך וגם ההיררכיות הפשוטות ביותר דינאמיות, השאלה היא מאיזה זווית ומאיזה מישור מסתכלים. היום אנו נתמקד במישור הגלוי, יהודה זוכה למלכות.

המקורות עוסקים בשאלה מפני מה זכה יהודה למלכות, בזכות מה, איזה תכונות עושות את יהודה למלך האולטימטיבי.
בן יוחאי: יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר יהודה אתה יודוך אחיך, אחיך מודים בך אמך מודה בך אני בעצמי מודה לך, אמר רבי שמעון ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא.[2]
יש כאן התבטלות והזדהות מוחלטת, צריך להעיר שמבחינה היסטורית הדברים של רבי שמעון בר יוחאי לא מתאימים, אנשים לא אומרים "ראובני אנא" "שמעוני אנא" משום שעשרת השבטים נעלמו, אבל רבי שמעון בר יוחאי לא היסטוריון והוא אומר משהו מאוד פשוט, אנחנו יהודים, הזהות השבטית שלנו נבלעה, זו נקודה מהותית, לא במקרה המדינה שלנו נקראת מדינת ישראל, וגם הרב והרצי"ה דיברו על ישראל ולא על יהודה "התרבות הישראלית" "החיים הישראליים" וזה במכוון, בחזרה לארץ היה ניסיון להחזיר את המילה ישראל וזה פשוט, אנחנו עם ישראל, השם הכולל הוא ישראל, אבל בכל זאת אנחנו יהודים.

במדרש הבא הדברים נאמרים בצורה מפורשת-
הרי שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות, והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר,
התחיל קורא לו: יהודה אתה יודוך אחיך, אמר לו הקב"ה, אתה הודית במעשה תמר יודוך אחיך להיות מלך עליהם [3]
באמת זאת הנקודה הכי בולטת בדברי חז"ל, יהודה זוכה למלכות מפני שהוא עושה את המעשה המרהיב של ההודאה במעשה תמר עם כל מה שמשתמע מזה, זו נקודה שצריך לעיין בה יותר, זה מאוד יפה שיהודה מודה במעשה תמר אבל מה זה קשור למלכות? נראה את זה בהמשך.

המקור הבא מייחד את הדברים לנקודה הזאת ונותן לה שם-
א"ר אלעזר: כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות, לפי שהבריות מעבירין על הדין, והוא נפרע מהם, ומלמד את באי עולם. שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין, שנאמר (יחזקאל טז) גאון שבעת לחם ושלות השקט, ואף ירושלים לא גלתה עד שעיברה את הדין, שנאמר (ישעיה א) יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם.
ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה, והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גבורים, והאחרים?
אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם, משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה,
כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות,
כיצד היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו,
הכיר יהודה למקום, ואמר אמיתת הדבר, ואמר צדקה ממני, ועשאו הקב"ה נשיא... [4]
כל התורה כולה תלויה במשפט, כל עניינה הוא הצדק, וממילא זה כל החיים של עם ישראל, וממילא זה עניינו של המלך, לעשות צדקה ומשפט. נשללת כאן מחשבה אינסטינקטיבית ושטחית שמלך זה גבורה ומי שגיבור ראוי להיות מלך, הגבורה איננה נשללת לגמרי אך היא לא הסיבה העיקרית, היא ערך מוסף אך לא הנקודה של המלכות, וזה מה שהמדרש חותר אליו, מהי הנקודה של המלכות? מהי התכונה המיוחדת שעושה את האדם למלך, גם אם לא באופן פורמאלי אז באופן מהותי?

יהודה הוא דיין, הוא דן דין אמת, הוא אדם שמבקש את האמת, חותר אליה בכול מחיר אפילו במחיר האישי הכי כבד שאפשר לעלות על הדעת, כל עניינו הוא להוציא אל הפועל את האמת, לא רק במובן הפילוסופי המופשט אלא גם במובן המעשי, לדון דין אמת.

יתומה זה מילת קוד לאדם ששייך לשוליים הנמוכות, אדם שאין לו גב ואין לו מילה והוא מועד לקיפוח, תמר הייתה בעמדת חולשה חד משמעית, המדרש מצייר ציור שמחדד את הנקודה, הנקודה כאן היא הבושה, כולם נמצאים שם ויהודה יכול בקלי קלות להרשיע את תמר ולצאת מזה נקי ללא כתם וללא רבב. ואפשר להוסיף שלא רק האנוכיות הפשוטה דוחפת אותו לעשות את זה אלא כדרכו של היצר הרע הוא יכול כמובן לתת סיפור כיסוי מאוד רציונאלי ואידיאולוגי, אני אדם חשוב, כבוד העם והאומה תלוי בי, כבוד יעקב, כבוד יצחק, הוא בהחלט היה יכול למצוא לעצמו היתר והוא לא עושה שום חשבון אישי למעמד שלו, לעמדה שלו, לכבוד שלו, הוא לא מסתתר מאחורי שום חשבון אידיאולוגי, פונקציונאלי, פרקטי, הוא קם קבל עם ועדה ועושה את הדבר הכי מדהים שאדם יכול לעשות ואין שום ספק שרוב בני האדם לא היו עומדים במבחן כזה. בקשת האמת של יהודה היא כל כך מוחלטת וכל כך נקייה שהוא מוכן לשלם עליה כל מחיר.

התוספתא במסכת ברכות דנה בעניין זה-
אמר להם [רבי טרפון לתלמידיו] אשאל, אמרו לו ילמדנו רבנו, אמר להם: מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר. מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע, אלעזר בן מתיא, וחנניא בן כינאי, ושמעון בן עזאי, ושמעון התימני, והיו עסוקין במה ששנה להם ר' טרפון מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה בתמר. הוסיפו הן מעצמן, אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבתם, להם לבדם נתנה הארץ וגו', אמר להם [רבי עקיבא]: וכי נותנין שכר על העבירות? אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנ' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה. אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו לו: מפני הענוה שנ' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וגו' אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנ' פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו שקל עבדו בו אבל שמואל לא אמ' כן אלא הנה נטש אביך את האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני כשהוא בורח מן הסררה מהו או' וישאלו עוד בה' הבא עוד וגו' אמ' להם והלא ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו לו ילמדנו רבינו,אמר להם מפני שקידש שמו של הקב"ה על הים כשבאו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני ארד וזה אומר אני ארד קפץ שבטו של יהודה וירד תחלה וקדש שמו של מקום על הים ועל אותה שעה הוא אומר הושיעני אלים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשט' שבו' וג' ואו' היתה יהודה לקדשו וגו' יהודה קדש שמו של הקב"ה על הים לפיכך ישראל ממשלתיו [5]
יש כאן משא ומתן מאוד מעניין, בעל ניחוח הומוריסטי, בין רבי עקיבא לארבעת תלמידיו, רבי עקיבא דוחה את כל ההצעות שלהם לסיבה שיהודה זכה למלכות, רבי עקיבא מוליך כאן מהלך שבו הוא אומר שלא מספיק להיות בחור טוב וישר, בשביל מלכות צריך להיות יותר מבחור טוב בעל מידות מתוקנות, מלכות היא תכונה שלא מסתכמת בכול המידות הטובות, בשלב הזה התלמידים מתייאשים ומבקשים מרבי עקיבא שילמד אותם, רבי עקיבא עונה שיהודה זכה מפני שקידש שמו של הקב"ה, כאן כבר לא מדובר ביהודה אלא בשבט יהודה בהנהגתו של נחשון בן עמינדב ובסיטואציה הדרמטית הזאת שבה עם ישראל עומד בפני מבוי סתום, ללא שום דרך מילוט, ובשעה שכולם מתפלפלים ואומרים אני ארד יש מישהו שקם ועושה, זו תכונה של מלך, אבל גם זה לא הנקודה, לכאורה היה אפשר למקד את המנהיגות כיכולת לקום ולקחת אחריות בלי חשבונות ובלי תירוצים ולהיות מוכן לשלם על זה את המחיר היקר ביותר, אבל זה לא מה שרבי עקיבא אומר, הנקודה העיקרית כאן היא קידוש ה'.

הנקודה כאן היא לא דין אמת, לא הבושה, לא הענווה, לא המנהיגות, כל אלו תכונות מאוד יפות אך זה לא מה שזיכה את יהודה במלכות, מה שזיכה אותו הוא קידוש שם שמיים ברבים, זה משהו דתי, זה משהו ששייך לאמונה, לביטחון בה', כל התכונות האחרות הם תכונות רציונאליות, מוסריות, וזה מאוד יפה אך זה לא הנקודה, הנקודה של המלכות היא דווקא הנקודה האמונית, דווקא הנקודה הלא רציונאלית, ההליכה אחרי הקב"ה.

יש בתוספתא עיצוב ספרותי מיוחד, תוספתא אחת רבי טרפון אומר שיהודה זוכה למלכות בגלל שהודה במעשה תמר ותוספתא אחרת רבי עקיבא, שהיה תלמיד-חבר של רבי טרפון, דוחה ומגחיך את הסיבה הזאת, אולי זאת מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי טרפון, אולי יש פה הבדלי גישות מאוד מהותיים בין רבי עקיבא לרבי טרפון, רבי טרפון מעמיד את הכול על ההודאה במעשה תמר ורבי עקיבא מתנגד לזה, מה שאני שואל את זה האם באמת כל מה שנראה לחכמים חסר משמעות בעיני רבי עקיבא? או בצורה יותר מפורשת, מי שאין לו את כל התכונות שחכמים מנו מקודם אבל הוא מקדש שם שמיים ראוי למלכות?

אני חושב שבשלושת המקומות יש מכנה משותף, יהודה מוכן לשלם כל מחיר, גם מחיר אישי וגם מחיר ציבורי, בכל המקומות יהודה מתנהל באופן מאוד לא נבון מבחינה פוליטית, הוא עושה את הדברים שהכי מנוגדים לאינטרס הפוליטי שלו, אפשר לקרוא קריאה חתרנית ולהגיד שיהודה זכה למלכות בגלל מעשה תמר, מעשה תמר הוא מעשה רדיקאלי, פריצה שאופיינית למלכות בית דוד, למלך המשיח, אך עוד לא הגענו לשם, גם במעשה האחים יש עוד נקודה שעומדת ברקע "יהודה אתה יודוך אחיך" מנהיג זה אדם שהעם בחר בו, שהעם המליך אותו, ההודאה האמון והערכה של האחים היא סלע התשתית של המלכות ובמכירת יוסף הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו, הוא נעמד נגד כל אחיו, זה לא פשוט להעמיד אופוזיציה מול להט אמוני ואידיאולוגי אדיר, יהודה מעמיד עמדה מאוד אמיצה והדבר היחיד שאכפת לו זה היושרה שלו. גם באירוע השלישי יהודה מתנער מכול התוכניות שבונים עליו ומתייצב למלא את המחויבות הפשוטה, את המחויבות המוסרית הבסיסית, הוא מוכן שעם ישראל יאבד את המלך שלו בגלל שהוא ערב לבנימין. יש כאן התנהלות שיש בה משהו מוזר, זה משהו שאפשר לחלוק עליו, אפשר לומר שאדם שיודע שהוא מיועד למלוכה הוא לא כמו אדם רגיל, רמטכ"ל שמסתער ראשון מתנהג בחוסר אחריות לאומית, ויהודה לא עושה חשבונות כאלה, הוא לא פוליטיקאי, הוא אומר את מה שהוא אומר והוא הולך עם האמת שלו עד הסוף.

אפשר גם להגיד שבשלושת המקרים האלה יהודה לוקח אחריות, שלושת המקרים האלה הם מצבים מסובכים, דרמטיים, נוראיים, עוד רגע תמר תישרף, עוד רגע יוסף ייהרג, עוד רגע בנימין יעלם ויעקב ירד לשאול תחתיות, כל סיטואציה היא כל כך סבוכה, כל כך מסוכנת, ואיכשהו תמיד יהודה עומד בחזית ולוקח אחריות על כתפיו, מקודם הדגשתי את המוסריות ואת היושרה עכשיו אני מדגיש את האחריות, את התושייה, היצירתיות, היכולת להפיל קירות, לפרוץ דרך מבואות סתומים, זה כישרון מדהים של מנהיג, יש פה שני דברים, לקיחת האחריות והיכולת לפתוח את החסימה, לצאת למרחב, לתת לחיים הישראליים לזרום.

ההגחכה של רבי עקיבא היא מאוד מוזרה, אלה דברים שלא מובנים מאליו, לכן התחושה שלי היא שההגחכה הזאת היא מתודית, דידאקטית, אבל רבי עקיבא לא מבטל את הדברים, רבי עקיבא אומר שכול הדברים הללו הם תנאי הכרחי, זה ברור שמלך חייב להיות כזה, זה ברור ששלושת האירועים האלה הם אירועי חניכה מובהקים שבהם יהודה נבחן, מתברר, נבנה, צומח וגדל, באירועים אלה נחשפים מרכיבים מדהימים של אישיות תהומית, אישיות מוסרית, אישיות נועזת, יצירתית, אחראית, ובכל זאת הנקודה של רבי עקיבא היא ההבחנה המאוד עמוקה הזאת בין כל מה שהוא הכרחי לבין התנאי המספיק, התנאי שהוא הנקודה המהותית, זה עדיין לא המהות של מלך בישראל, בשביל לעשות את ההבחנה אפשר להגיד שזה מלך גוי במיטבו אך זה לא מלך ישראל, בשביל להיות מלך ישראל צריך עוד נקודה, והנקודה שמעבר לכל המעלות המדהימות האלה היא קידוש שם שמיים. רבי עקיבא לא בא כדי לשפר וללטש את המבנה שנוצר על ידי רבי טרפון וחכמים, הוא בא כדי לזרוק בו נשמה, כדי לשים עליו כתר.

מהי הנקודה של קידוש שם שמיים? מהי הנקודה שהיא הערך המוסף של כל מה שאמרנו? מה הנקודה שחושפת מישור אחר, מישור נוסף, באישיות של יהודה?

כל האיכויות הקודמות היו איכויות אנושיות, תבוניות, מוסריות, בקידוש ה' מתגלה איכות של אמונה, של דבקות, של ביטחון, מסירות הנפש של שבט יהודה היא לא בשביל עם ישראל אלא בשביל קידוש ה', הנקודה של קידוש ה' היא נקודה מאוד רדיקאלית של קודש, אגב לא מאוד מפתיע שרבי עקיבא מוביל את הדיון לכיוון הזה שבו מלך בישראל עניינו הוא מסירות נפש על קידוש ה', רבי עקיבא נאה דורש נאה מקיים, זאת הנקודה של רבי עקיבא, אהבת ה' עד כלות הנפש "כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו". עד עכשיו זה היה חול ורבי עקיבא מוסיף את הקודש, עד עכשיו זה היה דרך ארץ עכשיו זה תורה, עכשיו זה ישראלי, מלך בישראל הוא אדם שהענווה שלו היא ענווה אמונית, הוא מתבטל אל הקב"ה, הוא בעצם נציב של הקב"ה, של המלך האמיתי.

רבי עקיבא מצביע על הנקודה, גם בכול שלושת הבירורים האחרים יהודה קידש את ה', מה שהניע אותו היה קידוש ה', אך זה מתגלה בצורה שכופה את עצמה עלינו ואי אפשר להתחמק ממנה בקריעת ים סוף, קידוש ה' במובן הרדיקאלי הוא לקפוץ לים. קידוש ה' זה העובדה שמה שבאמת מניע אותך זה להביא לידי ביטוי בכל דבר את הנקודה האלוהית, את הנקודה של הקדושה, של כבוד ה', זה לא רק מוסריות ולא רק יושר.

מלך בישראל צריך להיות אדם מדהים מכל הבחינות, גם פוליטיקאי מאוד מוכשר, דוד המלך ידע איך להילחם, אבל מה שמבדיל מלך בישראל מסתם מלך זה הנקודה של קידוש ה', זה הייחוד שלו, זה אסטרטגיית העל שלו, אחר כך זה יכול להתפרט לאופרציות ולטקטיקות שונות, זאת הנקודה, מה שמברר האם המילים "אני מנהל את מדינת ישראל בשביל קידוש ה' " הם אמיתיות או שהם סתם מילים זה מקרי הגבול, המקרים הקיצוניים שבהם ההתנהלות היא בעליל לא רציונאלית, כל זמן שהאידיאלים משתלבים במציאות ובמהלך הרגיל של החיים יש מן טשטוש, זה משאיר אותנו במצב רוח טוב אם אנחנו אנשים פשוטים או במצב מסופק אם אנו ערים לכך שמשהו כאן לא מתחדד עד הסוף, דברים מתחדדים כשיש קונפליקט, ובקריעת ים סוף יש קונפליקט, הקודש מופיע לא בתוך החול, זה הנס שמשודד את מערכות הטבע, ויהודה צריך לקבל החלטה שהיא ללכת על הנס, על משהו שהוא לא רציונאלי ובמובן מסוים גם לא מוסרי, שבט שלם שטובע.

הייתי רוצה לחדד את זה בכיוון יותר אקטואלי, האם אנו בעד ממשל האייתולות? האם למלך בישראל צריך להיות את התכונות של מתאבד שיעי? זה צריך להיות אדם שכול השיקולים הרציונאליים נמחקים לעומת שיקול אלוהי שהוא נעול עליו? זה מאוד מוזר, זו אולי התכונה של כהן גדול, אבל מלך צריך לנהל מדינה, זה לא משהו סטרילי ופשוט ולוקחים בשביל התפקיד הזה אדם שנקודת העל של האישיות שלו היא רוחניות מאוד רדיקאלית, אמונה, דבקות, התמסרות, שהרבה יותר חזקה מכל השיקולים האחרים, הנקודה הזאת היא נפקא מינה, מלך כזה מנהל את ממלכתו באופן אחר ממלך רגיל, כי אם לא אז מה העניין בזה?

איך היום יהודה יופיע? איך אנחנו יכולים לזהות את יהודה בין המועמדים למלכות? איך התכונה המלכותית של קידוש ה' מתגלה היום? קיבלנו עכשיו שיעור איך מצביעים בבחירות לרשות הממשלה, אנחנו מנסים לזהות את האדם שבמהות שלו הוא יהודה.

אני חושב שבסופו של דבר המסקנה פה היא שמלך הוא שיעור קומה מלא, אם אדם הוא רק קידוש ה' לא הייתי בוחר בו ואם אדם הוא רק ערכי גם לא הייתי בוחר בו, מה שהולך ונבנה דרך הדיון הזה הוא שיעור קומה מלא, במובן הפשוט אפשר להתייחס ברצינות למהלכים אמוניים רדיקאליים של אדם שהוא בנוסף גם נבון הגיוני ומוסרי, אבל אדם שאין בו את כל התכונות האלה והוא רק קידוש ה' אז זה לא קידוש ה', זה דמיונות.

שאלה שהייתי רוצה להשאיר למחשבה, אנחנו ציבור שמחזיק מעצמו כציבור שראוי להנהגה, אנחנו מאמינים שאנחנו ציבור איכותי ורציני והיינו אמורים להיות בפרונט של עם ישראל ולא בשוליים, כולנו אומרים את זה בשפה כזאת או אחרת, מה חסר לנו? המרכיב הראשון של רבי טרפון או המרכיב של רבי עקיבא? וזה מתוך האופטימיות שחסר לנו רק דבר אחד.

----
[1] סוכם ע"י טל רוזנווסר מתוך שיעור שהועבר בישיבה הגבוהה באיתמר, י"ב טבת תשס"ח
[2] בראשית רבה (וילנא) פרשה צח
[3] בראשית רבה (וילנא) פרשה צט
[4] שמות רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה יט א"ר אלעזר
[5] תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה טז

יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

הבית ובית המדרש (1)


הסוגיה הבא תהיה סוגיה ממסכת כתובות המשלבת הלכה ואגדה.
הנושא - בית המדרש והבית

בשבוע הראשון נלמד את המשנה והגמרא (ההלכה והאגדתא) בכתובות. להורדת הקובץ לחץ כאן.

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

אברהם וסדום (3)


סדום – המהפכה שלפני ובתוך המהפכה 
או: סדום והעקדה, אברהם ומשה, משפט ו'בלא משפט'
סכום הלימוד - מקרא מדרש וזוהר

סוגיה זו היא פרק מתוך 'מסכת חטאים' שבסדר 'ספורי ראשית'. הפעם לא מדובר בחטא מטאפיזי אלא בחטא מוסרי. במהלך למודנו זה לא נעסוק בחטא עצמו בסיבותיו ויחודו, בעונשו ובתיקונו, אלא נתמקד בחידוש המהפכני היוצא אל הפועל מליבה של התרחשות זו – הדיאלוג שבין אברהם לקב"ה. דיאלוג זה התאפשר במחווה יוצאת דופן, ראשונה ומכוננת, של התגלות אלהית המגלה את סוד הנהגתה לאדם, נמלכת בו, קוראת לו להתבונן, לעיין, לקחת אחריות, ולהיות שותף פעיל בהכרעה הסופית. יתרה מזאת, כבר בעיון ראשוני יתברר שגילוי זה של סוד ד' לאברהם, הוא למעשה נסיון, כלומר, שלב נוסף ומכריע בחינוכו של אברהם כאבי האומה הישראלית.

כמו כן נעיין בסוגית ההשגחה האלהית ע"פ העולה מהמדרש (בעיקר דרשה ח בפרשה מט – 'ויש נספה בלא משפט'), בשל חשיבותה ומשמעויותיה כבדות המשל לחיינו. יתרה מזאת, במהלך למודנו יתברר לנו שענין זה תופס מקום מרכזי ב'עידן החדש' המחל עם אברהם.

סכום זהה יכלול שבעה פרקים: א. דרכו של המקרא ב. דרכו של המדרש ג. דרכו של הזוהר ד. דינו של הדין ה. יש נספה בלא משפט ו. ניסיון לחבר ז. סדום והעקדה

א. דרכו של המקרא – הצלחתו החלקית של אברהם
בראשית פרק יג
(ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:(י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְקֹוָק אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְקֹוָק כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:(יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:(יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם:
(יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיקֹוָק מְאֹד:

לוט רואה את שיפעה של ככר הירדן (כֻּלה משקה... כגן ד', כמצרים), בוחר בה, יושב בעריה, ונוטה את אהלו עד סדום, למרות גודל (מאוד) הרוע לבנ"א והחטא לד' שבה.

בראשית פרק יח
(טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:  (יז) וַיקֹוָק אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:  (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:  (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

כיוון שאברהם אמור להיות לגוי גדול שממנו ברכה לכל גויי הארץ, צריך הוא להיות בסוד הניהול המעשי של העולם האנושי, במיוחד כשמדובר על אופציה של הרס וחורבן (שבניגוד לברכה, שהיא מהותו ויעודו של אברהם). יותר מזה, החיבה המיוחדת לאברהם בנויה על דרכו המוסרית (צדקה ומשפט), ויש כאן הזדמנות לנסיון וחניכה לאברהם. מטרת הגילוי היא להוציא מן הכח לפועל את כשרונו של אברהם, להתחיל לסלול את דרך ד' המיוחדת לו ולזרעו, זו שתביא אותו למעלת גוי גדול ועצום ממנו יתברכו כל גויי הארץ. השותפות של אברהם בדין של סדום הוא ארוע מכונן של עם ישראל, ממנו אנו למדים את העקרונות והיסודות של 'דרך ד' לעשות צדקה ומשפט', ועד היכן הדברים מגיעים.

(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:
(כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:

ד' אומר לאברהם שהמצב בסדום הולך ומתדרדר, ושהוא הולך לדון אותם. אם אכן כצעקתה – לכליה, ואם לאו, לרחמים. זו התנהלות הגיונית וצודקת לגמרי של 'בית הדין' האלהי. ואם כך, מה יש לאברהם להוסיף? אפשר שכבר כאן יש רמז עבה למדי, שהגילוי לאברהם הוא ניסיון, בו מבקש הקב"ה לנוסס-להעלות את אברהם. תכליתו היא ההתגלות של אברהם לעצמו, גילוי טבעו בעולם, לנו, 'בניו וביתו אחריו', והעברת ההסטוריה מעידן 'אדם-נח' לעידן ישראל! אל מול הדין המתוח על סדום אברהם, קרוא לגלות את החידוש העצמי המהותי שלו – היותו סולל לפני ד' את דרך הצדקה והמשפט בעולם, לחוות אותו במלוא תוקפו ועוצמתו, לנסחו במלוא הבהירות והחדות, ולעמוד אחריו במלוא הדבקות והנחישות אל מול שמים וארץ, ולחולל בכך גם במרחב ההסטורי את המהפכה הגדולה שלו.

(כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְקֹוָק: (כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:

אברהם נענה לאתגר באופן נחרץ! עיקר טיעונו של אברהם הוא כנגד חוסר ההבחנה בין צדיק לרשע שבענישה הקולקטיבית. משמעותו של חוסר הבחנה זה חמורה – 'חלילה לך... השופט כל הארץ לא יעשה משפט' – חילול ד' יש כאן! כלומר, הנושא אינו רק הדין על סדום, אלא בעיקר הדין האלהי בכללו, העומד כאן לדין. המסקנה המתחיבת מכך היא תביעה לדין מדויק לכל פרט באשר הוא, אך אברהם 'נכשל' בסתירה פנימית, ומבקש חנינה קולקטיבית - לסלוח לקולקטיב כולו (שרובו רשעים) בזכות צדיקיו. בכך מגלה אברהם שהוא לוחם למען עיקרון רדיקלי הרבה יותר מדין צדק. ביסוד דבריו עומדת ההבנה שהערך, המשקל, המשמעות של הטוב, של הצִדקות, גדול לאין ערוך מזה של הרִשעות, וביכולתה, גם כשהיא מועטה וחלשה, לחולל מהפכה לטובה ולברכה. זאת כיוון שהטוב הוא עצם המציאות האלהית, העולמית והאנושית, והרשעות למיניה היא 'ליקוי מאורות' בלבד, קליפה המכסה ומסתירה את הפרי, עורלה האוטמת את הלב הטוב והישר. כיוון שכך, ההתמודדות עם הכשלון המוסרי של האדם, נורא ככל שיהיה הוא על ידי תיקון הקלקול ולא על ידי דין הנוקב את ההר. 'מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך', והצדיקים (מעטים ככל שיהיו) אינם רק צדיקים לעצמם אלא צדיקי העדה, לא רק במובן שהם מורֶיהָ ומדריכֶיהָ לתשובה, אלא בכך שהם ההתגלות המתוקנת של הטוב הצפון ונסתר בלב העדה (גם הרעה) כולה, ולכן הם יכולים וקרואים להחזירה בתשובה, ובעיקר בעצם נוכחותם המאירה ומרוממת. בזאת התחדש גם עיקרון התשובה שהיא דרך ד' – האמצע בין הדין לחסד, היא תולדת החיבור בין צדקה למשפט. בטחון התשובה מבוסס על ראית עצמיותו של הטוב שבאדם והכרחיות יציאתו אל הפועל. וכל זאת תקף גם בסדום למרות רשעתה הקיצונית ולמרות אוזלת היד שגילו עד עתה צדיקיה. בזאת גם מונחת התשתית להבנה בוגרת של ההשגחה האלהית שהיא כללית בעיקרה (ענין זה יתברר בהרחבה בפרקים ד ה). , אברהם לוחם בדבריו למען התשובה שהיא.

(כו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:

הקב"ה 'משתף פעולה', מסכים לעיקרון 'היתרון האיכותי של הצדק', ו'נענה לאתגר', ואף מחדדו – 'ונשאתי לכל המקום בעבורם'

(כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: (כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה:

אברהם ממשיך להלחם בעד עקרון 'אי הצדק' שלו מתוך ענוה קיצונית (ואנכי עפר ואפר), אך בעוז ואף בעזות. בכך מתברר בהדרגה שעיקרון זה אינו ענין כמותי אלא איכותי, ולכן במובן מסוים (גם אם לא למעשה וכדלקמן) אפילו צדיק אחד, אמור להכריע לכף זכות.
מילת המפתח של הדין לכף זכות היא – 'אולי', ובכל זאת עליה נשען הכל (ה'שמא' של הגמרא בשבת קנו)
ראוי לתשומת לב שלאורך כל הפרשה המדבר האלהי הוא 'הויה' ואילו אברהם פונה בכל דבריו אל 'אדני'...

(כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: (ל) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: (לא) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: (לב) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:

אברהם נעצר בעשרה. אמנם גם צדיק אחד ואפילו הצידקות הגנוזה באנשי סדום, מצדיקים את ההצלה, אך זהו דבר שאי אפשר להישען עליו ולבקש בעבורו ('אין סומכין על הנס'). רק עדה (=עשרה) יכולה להשיב / לכפר וכו' על עדה (כשם שרק עם יכול לרומם את העמים). במקרה של פחות מעשרה צדיקים, יש צדק בענישה הקולקטיבית המשחיתה צדיק עם רשע, משום שבדרך הטבע אין סיכוי לתשובה. הפועל 'ימצאון' ביחס לעדה רומז שעיקר הפעולה של הצדיקים על העדה הרשעה היא בעצם מציאוצם ונוכחותם, ולאו דווקא במעלתם ובפעיליותם.

(לג) וַיֵּלֶךְ יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:

ד' הולך לדון את סדום, ואברהם שב למקומו, לביתו, אך לא ל'ביתיותו' ושלותו וכדלהלן. סיום זה קוטע במפתיע את ההתרחשות, וגורם למבוכה, תמיהה, חוסר נחת ואף 'מוזרות' מאימת.

בראשית פרק יט
(כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְקֹוָק:

אברהם משכים ושב מ'מקומו' אל 'המקום אשר עמד שם את פני ד'', להשקיף על ה'אדמה החרוכה'. ע"פ חז"ל בברכות, אין זו שיבה סנטימנטלית גרידא אלא המשך עבודת לימוד הזכות וקביעתה לדורות. אברהם מתכן את תפלתו המובהקת, תפילת שחרית. כמו השמש המניסה את צללי החשכת הלילה, זורחת ומאירה יום חדש, כך תפלת שחרית מבטאת את האמון בטוב וביכולת של האדם להוציאו אל הפועל ואף להגבירו על הרע שהשתלט, ואפילו לקומם את הריסות הדין האלהי – התשובה המהפכת זדונות לזכויות.

(כח) וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן: (כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:

אברהם אמנם הפסיד את 'המערכה הגדולה', אך זכה ב'קרב קטן', ושוב ניצל לוט בזכותו. באופן פשוט, יש כאן גם אמירה על לוט שעם כל חסרונותיו ומשוגותיו, לא יצא מבית אברהם 'ריקם', וביחס לסדום (לכל הפחות) היה 'צדיק'. אמנם יתכן שיש בכך (ובצאצאיו 'הנסתרים' עמון ומואב) רמז לכך שעמדתו וגישתו של אברהם, אכן נכונות גם אם כרגע אינם יכולות להיות מיושמות באופן מלא (אשר מצאתי בסדום – את דוד עבדי).

ב. דרכו של המדרש – (אי) הצלחתו של אברהם
המדרש מלוה בליווי רצוף צמוד והדוק את פסוקי המקרא, וחושף את חשיבותה הראשונה במעלה של התרחשות זו, ואת משמעותה הכל כך רלוונטית ואקטואלית. בנוסף לכך, באופן מתבקש, המדרש נכנס לעבי הקורה של ההשגחה האלהית. אין זה מקרי וחסר משמעות שהסוגיה הראשונה המתבררת בבית המדרש של אברהם, היא סוגית ההשגחה הצדק והמשפט האלהיים בעולם. בלמודנו ננסה להבין את את הדיון הזה, את הטענות והתשובות של שני הצדדים, ואת תוצאותיו העיוניות והמעשיות, ומתוך כך את משמעויותיו לנו, בני אאע"ה, ו-תלמידי מרע"ה (שדמותו נמצאת ברקע ומונכחת ע"י הזוהר וכדלהלן), בעבודת ד' שלנו בכלל, ובהתמודדות שלנו עם מידת הדין האלקית, המתגלה אלינו בחיינו הכלליים והפרטיים.

ספור סדום (יחד עם העקדה שלאחריו, ועל כך להלן) הוא 'ספור ראשית' החושף את עומק התוכן של החידוש של אברהם, ומכונן את היסודות של בית ישראל. דברי ימי האנושות נחלקים לתקופה שעד אברה ולתקופה שמאברהם. באברהם נברא העולם מחדש (אל תקרי בהבראם אלא באברהם). החידוש של אברהם נעוץ בהתחדשות ההנהגה וההתגלות האלהית בעולם. מאברהם, אלהים מתגלה ומגלה, משתף ונמלך, מטיל אחריות ונותן סמכות וכח. הקב"ה משעבד את עצמו לתבונה ולמוסריות כפי שהיא מופיעה באברהם – הביטוי השלם של הישרות האנושית-האלהית ('אשר עשה האלהים את האדם ישר'). מתברר שדרך ה' היא דרך הצדקה והמשפט של אברהם. אלהים מדבר אל אברהם, ואח"כ בתורה אל ע"י, ב'שפת בני אדם', במושגיהם ובערכיהם. יש כאן ברית חדשה, ברית האבות והעם והארץ, שעל גבי ברית הקשת בענן.

כאמור, עידן חדש מתחיל באברהם - ד' מגלה את סודו לאדם ואף נמלך בו. לשאלה במה זכה אברהם לפתוח עידן זה, נותן המדרש שלל תשובות: אברהם הוא ירא אלהים, ישר, נביא, חביב בעיני אלקים ואנשים, בעל העולם והארץ, יועצו של המלך ד', איש משפחה מסור ונאמן, אב המון גויים, גלויים לפניו מתן תורה והגהנם, יודע הוא ומקיים את כל התורה כולה כולל עירובי חצרות, יודע הוא שם חדש של ירושלים וגלויים לפניו חידושי התורה המתחדשים בכל יום בישיבה של מעלה. כל המעלות הללו (שהקב"ה, יש לזכור, הוא שחידשן באברהם) בונות אדם שאפשר לדבר איתו בשפתו, אדם שיודע לדבר עם הקב"ה, ואף קשות. אדם 'המהרהר אחר מידותיו של הקב"ה', מוחה מטיח דברים כלפי מעלה, וקורא תגר על הנהגתו האכזרית והלא צודקת לכאורה. וכל זאת בעוז נהדר שמתוך ענוה קיצונית. מתוך כך הוא לומד ודן ומכריע את כל האדם לכף זכות, ופותח לו שערי תשובה. סוף סוף 'יש עם מי לדבר', יש אדם שאפשר להטיל עליו אחריות לתיקון העולם ולשכלולו.

ביסוד כל תשובות המדרש ניצבים הדברים המפורשים בתורה – אברהם עומד להיות לגוי גדול ועצום, ההולך בדרך ד' – בדרך צדקה ומשפט, שכל גויי הארץ יתברכו בו – יבואו על ידו ללכת גם הם בדרך ד' זו! גילוי סוד ד' לאברהם, מכוון לכינון יסודותיה של תכלית זאת.

באופן קצת אחר - אברהם הוא המשך ושכלול בריאת העולם, והכנה למתן תורה. בסדום, מצטמצם ד' צמצום נוסף ומדבר בלשון בני אדם, בשפתו ובמערכת הערכים שלו, שמעתה, הם הם השפה ומערכת הערכים האלהית. כל זה מבטא את צמיחתו של האדם, עד לכדי הקשבת דבר ד' התבוני והמוסרי הבוקע ונובע מחביון האין סופיות האלהית ומכבשן העריגה האמונית העצמית. דרך המלך של התגלות האינסופיות האלהית לאדם, היא מעתה, דרך הצדקה והמשפט, ולא דרך הרליגיוזיות והמיסטיות, החוייתיות, האסטטיות, והאקסטטיות, היצירה והשירה וההשראה, ההתבטלות וההתכללות (שהינה בעיקרה דרך של שלילת העולם, אינדיפרנטיות למתרחש בו ויאוש מתיקונו) וכיו"ב. יש מי שיקונן ויאמר, אוי לרדוקציה שכזו, ויש שמזהים בהשתאות והתפעמות את אור אין סוף הגנוז בחסד הצמצום הזה, ונושמים לרווחה בתחושת שחרור עמוקה.

חז"ל רואים בחילופי דברים בין ד' לאברהם, מהפכה בהנהגה האלהית, המחוללת גם מהפכה בהתנהלות האנושית. הקב"ה עובר ממידת הדין להנהגה של צדקה ומשפט, של רחמים. ממלכות יחיד, למלכות הנמלכת באדם, מטילה עליו אחריות, וגם סמכות. האדם גם הוא עובר מהמצב הילדותי הפסיבי והרצפטיבי לבגרות אקטיבית ומשפיעה (נח – אברהם; התהלכות את האלהים – התהלכות לפני הויה). עיקר החידוש הוא אם כן, פתיחת ערוץ ההדברות בין אלהים לאדם, ערוץ שילך וישתכלל בעם ישראל. בזאת נפתח ונפרש אופק רוחני חדש, בו יש מקום לרוח האדם, בו שפתו של האדם הינה גם שפת ההתגלות האלהית. העיקר הוא עצם החידוש של הדיאלוג בין אדם לאלקים ולא התשובה המסוימת המופיעה (אם בכלל) בספור זה.

לסכום: אברהם נענה להזמנה האלהית לקחת חלק ואחריות בהנהגת העולם, ברצון ובהתלהבות, ו'מנצל' אותה, לא רק לתפלה ולפיוס אלא גם למלחמה, ולא רק לדיון נקודתי בעתידה של סדום, אלא לדיון יסודי וכללי בסוגיה של תבנית התגלותה ודרכי פעולתה של ההשגחה בכלל ומידת הדין האלהית בפרט, בעולם, דיון ההופך במהירות (לשמחתו של הקב"ה) ל'בית דין שדה לדין האלהי'. אף שאברהם אינו מצליח למנוע את חורבנה של סדום, עומד (וליתר דיוק צומח וגדל) הוא בנסיון לעילא לעילא!

ג. דרכו של הזוהר – 'כשלונו' של אברהם
סדום נחרבת מפני שאברהם אינו עומד בנסיון בהצלחה מלאה, ודורש רק צדק, במקום שצריך היה לבקש חסד. משה הוא זה שבעקבות חטא העגל, מגלה סוד זה. כל זאת על רקע מחדלו של נח, שכלל וכלל אינו 'שומע' את ההזמנה האלהית ללמד זכות וכו'.

אברהם נכשל בנסיון באשר הוא מנסה להציל את הרשעים רק באותה מידה שיש צדיקים שיחזירו אותם בתשובה. הטעות של אברהם היא שהוא מתפתה לדבר בשפה של צדק ומשפט, של דין ויושר, ולא משכיל להתעלות אל מידת החסד הרחמים העליונים. זהו המחיר של ההכרעה לטובת ניתוב ההתגלות האלהית לתבנית התבונית והמוסרית. זהו 'פיתוי' שהקב"ה והתורה מפתים את אברהם ואותנו. זהו הנסיון האולטימטיבי. אברהם לא מצליח להבין (וזה לא מפתיע, שהרי רק 'התחלנו לדבֵר' וכבר 'הגענו אל מעבר לדבור'?!) שההנהגה האלהית גם אם לבושה היא מלבושי צדק ומשפט, מקורה גבוה מזה, שאם אין דין חינם שרירותי, אז אין גם חסד חינם! השרירות וה'אכזריות' שלמטה מהדין, היא צידו האחר של מטבע החסד שלמעלה מהדין. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאל מול התגלות 'הויה' בסדום, התגלות הרומזת וקוראת אל החסד שמעבר לדין, נענה אברהם, פונה ומדבר אל 'אדני', מידת הדין, ומבקש למתקה לרחמים. (אברהם מזהה את החוקיות המוסרית, וקורא לקב"ה, 'אדון', ולאה היא המזהה לראשונה את החופש האלהי האינסופי ומודה להויה). במידת הדין, גם הממותקת, אין העולם יכול לעמוד, והוא ילך ויחרב. רק בחסד האנסופי, באהבת החינם, בי"ג מדה"ר ('וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם), יסלח, ויתכפר, ויטהר, ויתחדש וישתכלל העולם. אפשר שזו התובנה והמידה שאברהם זוכה לה בעקדה. 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה' - היראה שלמעלה מהאהבה, החינמיות שלמעלה מהסיבתיות והתכליתיות, התבוניות והמוסריות. 'אחר הדברים האלה' - הדבורים הנהדרים של אברהם ביחס לדינה של סדום, המעלים את מידת הדין אל פסגתה, הם המכינים את אברהם למה לרום הפיסגה - לעקדה!

יש כאן גם פתח למחשבה שאברהם קרוא לא רק לחשוף את האמת אלא ליצור אותה, שלימוד הזכות אינו סקירה של המציאות, אלא יצירתה והמצאתה. האינסופיות האלהית עומדת מוכנה להתגלות בכלים שיבנה אברהם, ומשתוקקת להיות מנצוחת על ידי בניה בוניה (מעין דברי ר' צדוק על כוחם של חכמים ביחס תורשבע"פ). התממשותה של האפשרות של החסד המוחלט, אהבת החינם והרחמים העליונים, תלויה בהשתוקקותו של האדם אליהם, בהתמסרותו אליהם, בהתמלאותו מהם.

כהמשך לדברי הזוהר, אולי אפשר להעיז ולראות את שלושת הצדיקים לא רק במבט מבחין ומדרג, אלא גם כתהליך הסטורי וביוגרפי, טבעי והכרחי. ראשית חכמה, צריכה להתגבש אצל האדם צדקותו שלו ללא שום פניה החוצה. לאחר מכן צריכה להתגבש ולהתגלות בו הצדקות המוסרית האידיאליסטית, שחפץ הטוב, היושר והרחמים, הם נר לרגלה. רק על גבי קומה זו אפשר להתנשא לצדקות של החסד המוחלט ואהבת החינם המתגלים ברחמים העליונים של 'וחנתי את אשר אחן'. אפשר שקומה זו אינה יכולה להופיע לפני מתן התורה, וגם לא לפני הופעת עם ישראל הריאלי, כציבור לכל מדרגותיו. התגלות בוסרית של מעלת משה, היתה ועודנה עלולה להתדרדר לניהליזם פרוע, לכפירה וליאוש.

כמו כן, אולי אפשר לומר שאברהם של המדרש המתקדם מההצעה לצרף אותו לסדום ובכך להכריעה לכף זכות, להצעה לד' ל'צרף את עצמך', עובר משיח של צדק לשיח של חסד, ובכך נושק המדרש לזוהר. גם שיבתו של אברהם למחרת השכם בבוקר למקום ותיקונו את תפילת שחרית דוקא במקום ובזמן המסוים והמיוחד הזה, מבטאת את שייכותו של אברהם למעלת משה. וכדברי החכם: 'במקום שמסתים המדרש מתחיל הזהר'

ד. דינו של הדין
לכאורה מתפרץ אברהם לדלת פתוחה. הלא ד' אמר 'ארדה נא ואדעה וכו''. כמו כן ברור שד' מזמין אותו להתפרץ, מצפה לכך ממנו. למעשה הקורא הקשוב חש מראש שאין שום סתירה או קונפליקט בין הדין האלהי לצדק שאברהם מבקש. ביטול ה'מתח' הזה, חשוב כדי למקד אותנו בעיקר, והוא, שלא רק ש'דברה תורה בלשון בנ"א', אלא שד' מתגלה בעלם מנהיג אותו ומשגיח עליו 'בלשון בנ"א'! ולמעלה ראש, שהאדם הוא שותף בכיר ופעיל בהנהגה האלהית.

בכלל, אין כאן טענה שהקב"ה פוגע בצדיקים מתוך עיוורן שרירות או רוע ח"ו, אלא שמידת הדין מתגלה בעוצמה מכלה, ושהיא פוגעת בצדיקים, אגב ועם הרשעים. זה אינו צודק גם בקנה מידה אנושי, וק"ו (!) ביחס ל'שופט כל הארץ'. אברהם מעמיד גישה הפוכה, בה גם בשל מעט צדיקים, יש לרחם על כל העדה (ע' לעיל בפרק על דרכו של המקרא).

עיקר החידוש של התרחשות זו בוקע ממה שלא נאמר בשיחה הזו, ממה שהיינו מצפים שיאמר, בעיקר בגלל שהנביאים, חז"ל, ראשונים ואחרונים, כן אומרים אותו בסוגיה זו. לכל אורך הסיפור אין בדל של אמירה מעין – 'לא מחשבותיכם מחשבותי', אדרבא כל הספור מתחיל ברצון של הקב"ה לשתף את אברהם, כלומר לנהל את הדין בשפה של אברהם, והוא נמשך לאורך כל הדרך בשפה זו (הק"ו של 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט' הוא ביטויו החד והצלול ביותר). כמו כן, אין בתורה שום רמז לבקורת על ה'חוצפא' של אברהם, והמדרש מחדד זאת בגלותו לנו שרק ודווקא מאברהם ומשכמותו (לעומת איוב), מוכן הקב"ה לשמוע דברים קשים כאלה.

השאלה המתחיבת: היא מדוע לא המשיכו הנביאים וחז"ל להלך בדרך 'ישרה' ופשוטה זו? הנביאים הכניסו ל'תמונה' של ההשגחה את 'כי לא מחשבותיכם מחשבותי', חז"ל את 'העולם הבא', והמקובלים המשיכו באותו קו והוסיפו את 'הגלגול'. וכמו כן נתחדשו חשבונות של השגחה כללית מול פרטית, של יסורים של אהבה, ושל ניסיונות, והגדיל עשות הרמח"ל בחדשו את 'הנהגת היחוד' (המחזירה לתמונה את ה'חינמיות' של י"ג מדה"ר שהתגלתה למשרע"ה, בלבוש חדש, 'תכליתי').

התשובה המתבקשת היא שבשלב כל שהוא, נראה היה שתבנית של הגמול, של 'שכר ועונש' המגיבים להצלחה וכשלון, אינה מספיקה כהסבר פרדיגמטי כולל. ההבנה היסודית של מידת משפט הצדק האלהית, והבטחון בה, אבדו. נוצר משבר אמון, שא"א אפשר היה לישבו באמצעים קונבנציונאליים, כלומר בשכלול הפרדיגמה של הגמול, בהעצמת ההבנה הבסיסית של צדק, משפט וגמול, ולכן פנו החושבים לכיוונים הנ"ל.

אפשר לראות במעבר מבית ראשון לשני, מנבואה לחכמה, מנס לטבע, את ראשיתו של השינוי. המעבר מהעידן המקראי לתקופת בית שני, את המעבר מהנהגה אלהית גלויה וברורה, לעידן הסתר הפנים של הגלות. סוף ימי בית שני, חורבנו והגלות הארוכה שלאחריו, ההם השלבים הסופיים של קריסת הפרדיגמה. המעבר מהקיום של עם בארצו, לחורבן וגלות, העתקת מרכז הכובד מהכלל לפרטים, הירידה מהאידיאה האלקית לאידיאה הדתית, הם היבטי חילוף המשמרות הדרמטי של ההנהגה האלהית, וממילא של הבנתנו אותה.

כל אלה גרמו לכך שתורת הגמול הרחיבה את מוטת כנפיה אל העולם שיבוא ואל זה שקדם (גלגול) וכיו"ב. אמנם במקביל התעצמה ומתעצמת תורת ה'לשמה', עבודת ד' (שלא) על מנת (שלא) לקבל פרס. ואכמ"ל.

ה. יש נספה בלא משפט
במהלך הדיון המדרשי מוטלת בבית המדרש 'פצצה' בדמות פסוק (שקושי מובנו הפשוט גרם למפרשים רבים לפרשו באופן ממתן ואף מכהה). אותו אמר החכם מכל אדם: ...וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט.

הנחת היסוד של 'יש נספה בלא משפט', היא שבדרך כלל, מי שנספה, נספה במשפט, אך הפסוק מחדש שיש - לעתים - נספה ללא משפט. רבי שמלאי מבקש לעמוד על אופיה של אפשרות זו, ונענה בשלושה משלים.

עצור! הערה חשובה: דרשה זו הינה חלק קטן מבירור רחב מאוד של סוגית ההשגחה האלהית בכלל, ו'ויש נספה בלא משפט' בפרט, הנמצא במקורת חז"ל, ויש להתיחס אליה ואל לדברים הבאים בהתאם. כלומר זה חלק של פסיפס ולא כולו!

א. יש נספה בלא משפט מקומו – לעתים (ואלי לרוב?), נשפט האדם לא במשפט אישי, אלא במשפט כללי, לא על מעלתו כיחיד, אלא כחלק של כלל. זהו 'משפט מקומו', שהוא ביתו, שהוא מארג חייו האורגאני, וממנו ואיתו הוא מקבל הוא את הטוב ואת הרע. האדם הוא יצור דינמי והוא יוצא ממקומו (מ'זמנו' הוא אינו יכול לצאת...) ושב אליו, אך גם כשהוא נמצא במקום אחר, הוא עדיין בן מקומו, לטוב ולמוטב. אילולא היה נשאר ההוא מציפורי במקומו, היה ניצול יחד עם כל בני מקומו מן הגזרה, אבל הוא נתפס בטבריא, שגם עליה נפל דין הגבייה, בזמן שעדיין חלה הגזרה (על טבריה ועל צפורי), וביטולה העתידי של הגזרה ביחס לציפורי, לא יכולה היתה להילקח בחשבון, וכשכגבו ממנו בטבריא, בדין גבו. בן ציפורי זה שנספה, נספה בגלל שלמרות שיצא ממקומו ונכנס למקום אחר, נשאר הוא בן מקומו מבחינת המערכת. לא היתה כאן שום טעות, אשמה, או תקלה. אף אחד לא היה אמור לקחת בחשבון שהגזרה תתבטל, וכשהשליח גבה מאיש ציפורי, היתה הגזרה על בני ציפורי בתוקף. מבחינת המערכת גם אין במקרה המתואר במשל שום 'חידוש' עקרוני, רק ענין של הדינמיות של החיים, ו'וחוסר מזל' של היחיד. אמנם מבחינת האדם, זהו 'חוסר מזל' טרגי ו'מצער' ביותר.. לפי זה הפסוק מתבאר כך: יש נספה בלא משפט (אישי, אלא במשפט) מקומו.

ההשגחה האלהית היא מערכת המנהלת את העולם כולו. היעוד הראשי של המערכת הזאת היא ההשגחה הכללית. ההשגחה הפרטית היא משימה שניה בחשיבותה. וכדברי הכוזרי מאמר שלישי יט: "כי פעולת הענין האלוהי דומה לפעולת המטר המרוה ארץ מן הארצות שעה שיושביה זכאים לו ויתכן כי תכלל ארץ זו גם יחידים אחרים אשר אינם זכאים לו ותהיה גם להם הצלחה בזכות הרב ולהפך יש אשר יכלא הגשם מאחת הארצות בהיות רב יושביה בלתי זכאים לו ויתכן כי ימצאו בה יחידים הזכאים לו ואינו נמנע מהם כי אם מחמת הרב. אלה הם משפטי האלוה ית' בעולם הזה".

גם במשל שלנו הגזרה היא על בני טבריה ובני צפורי ולא על יחידים מסוימים מצד עצמם. מערכות גדולות, ובפרט כאלו העוסקות במציאות דינמית ומשתנה, אינן יכולות להיות מדויקות, בהגדרה. אם חפצים אנו בדיקנות מוחלטת, בעצם חפצים אנו שלא יהיה עולם נברא. מעין זאת טוען הרמב"ם ב'מרירות' מסוימת על הנואלות של המבקשים 'חומר' לא עיור חרש אילם וכאוטי.

ב. הדובה המשכלת – הדובה היא חיה טורפת (ליתר דיוק הדוב הוא 'טורף על', כמו האדם, נמצא בראש שרשרת המזון ואוכל הכל...), וכדי לחיות, חייבת היא לאכול. מזונה ה'טבעי', הוא חיות אחרות, וכשאין לה אותו, אוכלת היא את בניה שלה. הדובה משכלת, כלומר, טורפת כי היא רעבה. גם אנחנו אוכלים 'חיות' בשביל לחיות. אנו חיים בעולם שמחיר הקיום והשכלול שלו, הוא האנתרופיה שבטבע, בהסטוריה ובביוגרפיה. על מנת להתקיים צריך להיות ניזון, צריך חומר, דלק, מזון. הפרדוכס של הדובה המשכלת בבניה, הוא מחריד, אמנם כדאי להיזכר שכך הוא גם מנהגם של בני אדם (יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי). החיים חייבים להימשך ו'בכל מחיר', הקיום קודם לכל, באשר הוא המאפשר את הופעת הערכיות, ולתכלית הקיום כל דבר הוא מוצדק, או לפחות הכרח שאינו מגונה.

הדובה המשכלת את בניה היא החיות הטבעית החומרית העיורת ואף הכאוטית, שלצורך המשכיות קיומה והמשך גלגל החים וההתחדשות, חייבת היא לכלות אף את מעשה ידיה שלה. כלומר זהו היסוד החומרי הכאוטי האקראי שבמציאות, שמעצם היותה חומרית (רמב"ם ח"ג פרקים ח' ואילך). המוות 'הטבעי', הוא ההליך היסודי המאפשר את ההתחדשות וההתפתחות. (זהו ניצוץ הקודש הטמון בקרבנות האדם האליליים ובכלל בעבודת ההשבעה המתמדת של 'האל הרעב'). המשלת מידת הדין לדובה המשכלת (את עצמה) מכוונת אולי למחיר הכבד של מלחמות האומה (האמא) על קיומה בהן היא משכלת את בניה... ואמנם על כך כתב הרב: 'הַיְחִידִים הַנִּסְפִּים בְּלֹא מִשְׁפָּט, שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּהְפֵּכָה שֶׁל שֶׁטֶף הַמִּלְחָמָה'

אפשר גם שהמשלת מידת הדין לדובה משכלת היא הצבעה על הכלל שמלמדים אותנו חז"ל במקומות מספר – 'משנתנה הרשות למשחית להשחית שוב אין הוא מבחין בין צדיקים לרשעים. כשמידת הדין יוצאת אל פועל המציאות הריאלית, עלולה היא להפוך לכח משחית, שכיוון שניתנה לו רשות (ובצדק) להשחית, שוב אינו יכול שלא להשחית, ושוב אינו מבחין בין צדיק לרשע, בין אוהב לשונא. עלולה היא להתגלות ככח חיים פראי, שכיון שהוא משתולל, הוא עלול לפגוע גם במי שלא אמור היה להיפגע. אפשר שההגיון המוסרי כאן, הוא בכך שזה נעשה על מנת לזעזע, וליצור הרתעה כללית.

ג. המגל –כלי הכרחי לעבודת האדמה, כלי שתכליתו כיסוח קוצים, על מנת לאפשר לשושנים לצמוח, להצילם מחנק, ולהצליח להתפתח למלוא שעור קומתם. יעילותו לכיסוח שטחים גדולים של קוצים, כרוכה באי דיקנותו. המציאות היא גדולה וסבוכה, הקוצים והשושנים סמוכים זה לזה מאד, קשה להבחין בינהם, ועוד יותר מכך, קשה לדייק בכיסוח הקוצים. למעשה, על מנת להיות יעיל, המגל חיב להיות לא מדויק, תנועת הכיסוח הכללית יש וקוצרת גם שושנה. במשל זה מידת הדין נמשלת לכלי, למכונה, לפעולה טכנית, שיעודה הוא לתחזק את הסדר בעולם גדול, מורכב וסבוך. על מנת להרתיע את הרשעים ואת הרשעים בפוטנציאל (כולנו), מידת הדין חייבת להיות חוקיות ופרוצדורה לא מדויקת, אימפרסונאלית ומיכנית (עם מספרים או פינצטה וברגישות אינסופית, התוצאות יהיו הרבה פחות טובות). אמנם לצערנו המגל מכסח גם שושנים, אך בחשבון הכולל, זה הכי יעיל וממילא גם הכי צודק. 'צודק' שכמה שושנים ישלמו מחיר בשביל שכל השושנים יוכלו להתקיים. משל זה מתכתב באופן בולט עם דודי ירד לגנו – בעל תאנה יודע עונתה.

לסכום

א. ההשגחה האלהית, היא מערכת, ולא 'מפעל של איש אחד'. מערכת זו אינה 'מושלמת'. מדויקת לגמרי, אלא בעלת אחוז טעות מסוים. במשל הראשון בגלל חסרון הבירוקרטיה שלה, הנובע מגודלה. במשל השני בשל הכרח חיותה הפראית המתגלה במאבק לחיים. במשל השלישי, בשל האינדפרנטיות המיכנית שלה ההכרחית ליעילותה.

המשותף לשני הדרשנים הראשונים הוא שבמשל שלהם הם מבליעים רקע של סדר-לא-בדיוק-מוסרי (מיסים, שרשרת המזון בטבע) שאינו עומד לשאלה, ואנו פשוט מוזמנים לקבל אותו כנתינתו; על רקעו מובלטת חריגה בוטה שמושכת את תשומת לבנו, והתשובה 'מחליקה' את החריגה ומבארת אותה כמגבלות של זום והבחנה מדויקת (יחסית לרקע): ביורוקרטיה, כורח החיים הגולמיים, מנגנון. התשובות של כולם מזהות את הבעיה כמעין פתרון: שאלת אברהם השופט כל הארץ, יכולה להישאל על הרקע כולו, ובוודאי על אי המובחנות של המערכת. משעה שנקבל שהתשובות הן במתווה של 'הכרח לא יגונה', על דרך הרמב"ם (ביחס לחומר), אם חפצי מציאות אנו, חייבים אנו לקבל את ה'שבבים' האלה.

ב. השאלה המתחיבת היא: מה סיבת הסיבה, כלומר, התכלית. שהרי בודאי אין זה תוצאה של חוסר יכולת או חוסר איכפתיות.

1. 'אולי יש כאן שלושה מעגלים: אדם, חיה, דומם. בהתחברם יש כאן אולי מסר שמקיף את כלל המציאות. נראה שבשלושת המקרים הבעיה היא של רזולוציה. למידת הדין, למערכת המשפט, לחוקיות המוסרית, אין אפשרות להבחין בניואנסים דקים מדי. אולי לעתיד לבוא אפשר יהיה לצפות לאבחנות יותר עדינות, אבל עד אז המשפט איננו מושלם. הסיבות לחוסר שלימות המשפט יכולות להיות רבות, אבל אולי המשותף להן, היא הדינמיות של המציאות. בסביבה דינמית, אי אפשר לצפות לפסקי דין מושלמים – חייבים להמשיך, אל תפריעו "יש לנו כאן עולם לנהל". אין התקדמות ללא חריקות. ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של עשו'. (חבר רוח)

2. 'אא"ל שסוד העניין נעוץ בחטא הארץ, שיצא אל הפועל בחטא אדה"ר. שהוא יסוד הרשלנות התוהוּיית המתבטאת בפראות המכנית של המציאות החיצונית עד כדי ליקוי מאורות הצדק ויש נספה בלא משפט פרטי, עד שתמלא הארץ דעה את ד' ולא ירעו הדובים ולא ישחיתו המכונות בכל הר קודשי'. (ת"ח ותיק)

ג. ראוי לציין כי אין בדרשה תיאודיצאה, אלא חשיפה של המציאות כפי מה שהיא, וההנהרה שעצם הקיום של הבריאה והמשכו אינם אפשריים בלי עמעום מסוים של המבט המוחלט הנוקב (הצמצום הראשון, כל הצמצומים שלאחריו, ובמישור האנושי – המוות). בדרך כלל אנו מקבלים זאת (ברמה כל שהיא של מודעות), אך נזעקים כשהדברים מופיעים בחדות יתרה, ו'לרעתנו', כמובן. הגון מצדנו לזכור שבזכות חוסר הדיקנות של המשפט לשני הכיוונים, א. 'טוב ד' לכל' (רשע וטוב לו), ב. הנ"ל (צדיק ורע לו), אנו חיים וקיימים, הולכים ונגאלים. לא רק ש'אם דין אתה רוצה אין עולם', אלא גם 'אם דין אנו רוצים' אין עולם. למעשה אין כל חידוש בכך שאין השגחה פרטית מדויקת, אלא שכל זמן שאנו מרויחים מהשייכות שלנו לכלל, אדרבא, אבל ללקות בגללה, איננו מוכנים. אנו שמחים ברחמים – בחוק התשובה, אך מתמרמרים על היפוכו – 'התוהא על הראשונות'.אנו מוכנים לקבל בחדוה את חסד החינם העליון אבל לא את דין החינם. (בהחלט קשור להנהגת היחוד של הרמח"ל שהיא לא רק מקור לגאולה שאינה תלויה בתשובה, אלא גם לחורבן שאינו תלוי בעבירה.

ד. במדרש 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו', ראינו ששאלת הצדק נשאלת גם מהכיוון של רשע וטוב לו, ולא רק של צדיק ורע לו. גם שם התשובה היתה שכעת ההנהגה האלהית היא 'לא מדויקת'. על מנת לתחזק את העולם ואת מערכות הטבע (ע"מ שירד גשם רק על שדה הצדיק צריך לבטל הטבע). מכאן ניתן ללמוד שהבעיה והמגבלה אינה באלהים, אלא בעולם. העולם אינו אלהים. הוא סופי וחסר. הוא מוגבל בגבולות תבנית בריאתו. משעה שנברא העולם כשם שנברא, הקב"ה משעבד עצמו מרצון (ולא מחוסר יכולת או כל כיו"ב) לתבניתו הכללית ולעקרונותיו היסודיים, כיוון, כיוון שאחרת תתבטל הבריאה ('יתכן' שהעולמות שברא הקב"ה והחריבן, הן דוקא אלו שהוא ביקש להנהיג במידת הדין המוחלטת והמדויקת (כמדומני שכך כתוב במדרש איפה-שהוא, או במקום אחר). גם במדרשנו אברהם טוען בשלב מסוים כלפי הקב"ה: אם אתה רוצה דין, אין עולם, ואם אתה רוצה עולם, אין דין, אינך יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו, אתה חייב להתפשר! ואל מול טענה זו מהדהדת 'תשובתו של הקב"ה': אם אתם (המאמינים) מבקשים משפט צדק מושלם ומדויק, אין לכם עמידה וקיום, ואם חפצי חיים אתם, אל תבקשו )'גם לא כשנוח לכם') משפט צדק מושלם ומדויק!

ה. במקורות אחרים של חז"ל מופיע הכלל – 'כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע', וכן הכלל הקרוב לו – 'אוי לרשע ואוי לשכנו'. כשדברים יוצאים לדרך לאחר אשר נכתבו בדבר המלך ונחתמו בחותמו, אי אפשר להשיבם גם אם המציאות משתנית באופן דרמטי, אפשר רק לכתוב ספרים חדשים, להעמיד דין חדש אל מול הדין הישן. מקורות אלו נותנים למידת הדין עצמאות רבה.

ו. השופט כל הארץ לא יעשה משפט / ויש נספה בללא משפט
נסיון לחבר את סוגית ההשגחה ל'חידושו' של אברהם

בסיפור על סדום חידושו של אברהם הוא בכך שההשגחה האלהית 'מדברת' בשפת האדם הישר. בדרשה על 'ויש נספה בלא משפט', מתברר בה, שלא זו בלבד, אלא שהיא 'אנושית' גם במובן של חוסר שלמותה. במובן זה, הדרשה 'לוקחת צעד אחד נוסף' את חידושו של אברהם, שבמבט ראשון נראה כצעד אחד יותר מידי! אך בעיון נוסף, מתברר שזוהי מסקנה עקבית של חידושו של אברהם, והיא היא המביאה אותו לשיאו!

מה יהא על האמונה התמימה בהשגחה שאינה רק טוטלית אלא גם מושלמת בצידקה (עד לפרטים ועד לפרטי הפרטים)? אי אפשר ואין צורך לוותר עליה, אלא להבין שהיא משאלת לב נשגבה, הנובעת ממקור הנשמה האלהית שבנו ומשקפת את השלמות העתידית של העולם הגאול והמתוקן על מסך ההווה.

ז. אפילוג - סדום והעקדה
בסדום יורד ד' אל האדם (לדון את סדום ולהמלך באברהם), ובעקדה עולה האדם אל ד', עוקד ומעלה על מזבח רצונו את לוז אנושיותו, מתכלל ומתבטל כליל אליו. שני הספורים האלו משלימים זה את זה ומבטאים יחדו את אהבת החינם ההדדית של ד' ואברהם, הבאה לידי ביטוי בהתמסרות מוחלטת זה אלא זה ובמסירות נפש רוח ונשמה של שניהם, זה על זה. ד' מצמצם צמצום נוסף את התגלותו ויוצק אותה אל כלי השפה האנושית. האדם יוצא מכליו, מתרוקן מעצמיותו ומתמסר כליל אל רצון ד' שלמעלה מטעמו ודעתו ואף בניגוד להם. זו לא רק אהבה מזוככת ביראה, אלא גם אמון הדדי מוחלט.

בשני המקרים, מתברר, בסופו של יום, שאין סתירה כלל בין עצת ד' למחשבות האדם. בסדום מתברר שגם ע"פ מידת הצדק והמשפט 'האנושית', חייבת סדום כליה. בעקדה מתברר שגם ע"פ הרצון האלהי, אין מקום להקריב את הבן. הלקח הוא, שכמו שבאהבה, כשכל אחד מוכן להתמסר ולהתבטל כליל אל השני מתוך אהבת חינם ואמון מוחלט, מתברר שזהו מקור ההתעצמות, הטובה והברכה לשניהם גם יחד, כך במערכת היחסים של האמונה.

תובנה זו מתגלה בשיאה (ואולי באבסורדיות שלה) ב'חנתי את אשר אחן' וכו', בי"ג מדה"ר. התגלות האהבה שלמעלה מהדין, היא הפותחת לא רק את האופציה ה'חיובית', אלא גם את ה'שלילית', אם יש אהבת חינם וחסד חינם, יש אפשרות גם ל'שנאת חינם' ויסורי חינם, אם יש גאולה שאינה תלויה בתשובה, יש גם גלות וחורבן שאינם תלויים בחטא. עיין לעיל ב'דרכו של הזוהר', שזוהי מעלת משה, וי"ל שבעקדה אברהם זוכה לה לעצמו ולבניו אחריו.

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

אברהם וסדום (1)


אין הכוונה למצות את פרשת סדום 'כי רבה היא'.
לא נעסוק בחטא של סדום, עצמו בסיבותיו ויחודו, בעונשו ובתיקונו, אלא בחידוש המהפכני היוצא אל הפועל מלב ליבה של התרחשות זו – הדיאלוג שבין אברהם לקב"ה. דיאלוג שהק"ה לא רק מאפשר אותו אלא יוזם אותו, בהתגלות המגלה את סוד ההנהגה האלוהית לאדם, ואף נמלכת בו, קוראת לו להתבונן, לעיין, לקחת אחריות, ולהיות שותף פעיל בהכרעה הסופית.

ננסה להבין את את הדיון הזה, את הטענות והתשובות של שני הצדדים, ואת תוצאותיו העיוניות והמעשיות, ומתוך כך את משמעויותיו לנו, בני אאע"ה, ותלמידי מרע"ה (שיופיע במערכה האחרונה של עיוננו זה), בעבודת ד' שלנו בכלל ובהתמודדות שלנו עם מידת הדין האלקית המתגלה אלינו בחיינו הכלליים והפרטיים.

ננסה, מתוך הקשבה לפסוקים והתבוננות במדרשים, להבין את הסיבה לחידוש הזה בהנהגה האלהית שעד כה היתה 'אכזרית' וחד צדדית, ואת תכליתה ומשמעות של הנהגה חדשה – דיאלוגית זו שכוננה מערכת יחסים חדשה בין האלקים ואדם ובין האדם לאלקים, ואת השלכותיה מאז ועד היום על חיינו אמונתנו ועבודת ד' שלנו. כבר בעיון ראשוני יתברר שזהו נסיון נוסף - שלב מכריע בחינוכו של אברהם כאבי האומה הישראלית, ובו ממשיכה לצאת אל הפועל מעלתו החדשה והיחודית של אברהם, ושל עם ישראל. חידוש זה הוא ללא ספק המשך ופיתוח של ההתהלכות לפני ד' שמחדש אברהם על פני נח.

מוקד הלימוד יהיה אם כן הנסיון להבין את מה שמתחדש / מתחדד / מתממש במפגש הזה בין ד' לאברהם, וכיצד זה מתייחס להיבדלות מ'נח' ומבסס ומכשיר את ההופעה של 'משה'.

כמו כן נעיין בסוגית ההשגחה האלהית ע"פ העולה מהמדרש (בעיקר דרשה ח בפרשה מט)

אני משער שיש קשר בין שתי הסוגיות, ולבי אומר לי שיתכן שהן שני צדדים של מטבע אחת, אך מסקנה כזו צריכה להיות מבוססת.

(חלק מן) השאלות שיש לנסות למצוא את התשובה להן במדרש הן: למה הקב"ה מחולל מהפכה זו? לשם מה? כיצד מתמודד אברהם עם האתגר שהוצב בפניו? השינוי בהנהגה מתבסס על יצירת אברהם כאבי האומה הישראלית. מה מתחדש באברהם ובעם ישראל המאפשר את המהפכה בהנהגה האלהית? במה זוכה אברהם להיות ראוי לגילו סוד ד' ולהמלכות בו ולדיאלוג איתו וכו'?מה הוא טוען ומה הנחות היסוד שלו בהתמודדות עם הדין האלקי ועם הרשע הסדומי (וכמובן מעשה אבות סימן לבנים)? איך והאם מגיב הקב"ה לדברי אברהם? מה פשר החלטתו להחריב את סדום בכל זאת (ההיה זה 'משחק מכור')?, למה ד' מציל את לוט? למה אברהם לא מבקש בגלוי על לוט (עליו נלחם לא מזמן במסי"נ)? האם אברהם עומדבנסיון? האם אברהם מצליח במאמציו?

אופן הלימוד 

בקובץ זה יש ארבעה פרקים (ראו בתוכן הענינים). אני מציע ללומדו לפי הסדר

פרק א. קראו את פסוקי התורה בקריאה קשובה. לענ"ד יש בפסוקים במפורש וברמז גם אם תמציתיים את כל מה שיתבאר במדרש.

פרק ב. למדו את פרק המדרשים אבל באופן תכליתי – מבוקר, כלומר, את מה שלא קשור ישירות למטרת הלימוד כפי שנסחתי אותה (בעיקר 1 ו-17 הממורקרים בתוכן הענים באפור, אבל הפעילו שיקול דעת גם ביחס לסעיפים האחרים, וגם לחזרות שבתוכם), ללמוד ביעף, ולעיין במה שמתייחס ישירות לנושא המרכזי.

פרק ג. 'למדו' רק את הזהר העוסק בהבחנה בין נח, אברהם ומשה (ולא את כל פרק הזוהר שבקובץ), הנותן מבט מחודש ואף מפתיע על הסוגיה. עיינו והעמיקו בהבחנהה דרמטית זו.

פרק ד. עיינו עיון נוסף בסוגית ההשגחה והמשפט האלהי דרך דרשה ח של פרשה מט, המקורות הנלוים לה, והמקורות הנוספים המובאים בפרק ד

יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

מדרשי חג החנוכה


חנוכה שמח!
אנא עיינו בקישור המצ"ב בנוגע למקורותיו של חג החנוכה, ובמדרשים המופיעים שם.
סיכום השיעור יעלה בהמשך.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

המבול: טוב ה' לכל?


השבוע נלמד את פרשה לג פסקה ג

נקודות לעיון 
א. יש הפעם מעט חומר (יתכן ובהמשך יישלח עוד קובץ מקורות קטן), זו הזדמנות לעבוד בצורה מקצוענית מדויקת וקפדנית שתביא לידי ביטוי את כל הכלים עליהם דברנו.
ב. נסו להבין את מיקום הדרשה בפרשת נח.
ג. שימו לב שהדרשה פותחת כמדרש של פסוקים ואח"כ ממשיכה בסיפור. למה ומדוע? מה הקשר?
ד. נסו להבין כל אחת מהדעות במדרש,
ה. נתחו את הסיפור מתוך הנחה שהוא יצירת אמנות ספרותית מדויקת.
ו. האם מדובר כאן על התנגשות בין מוסר אלוהי לאנושי, או בין הלכה לאגדה, או בין שתי תפיסות הלכתיות, האם יש כאן עברה לשמה.
ז. הסתירה שבין 'מבשרך אל תתעלם' לבין האיסור להתרועע עם גרושתו.
ח. המתח בין אהבת חינם של 'וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם', לבין 'מידה כנגד מידה' ו'למי נושא עוון למי שעובר על פשע'.
ט. מהי התפלה של רבי תנחומא - התפלפלות / הקל וחומר הדוחק לפינה וכו'. (אם מניחים שהוא מדבר בעצם עם קהילתו, ליתא קושיא מעיקרא, אך זו אינה ההבנה הבלעדית)
י. האם יש מקום גם לראות את הגרוש וגרושתו כמטאפורה, למשל - לקב"ה וכנסת ישראל כפי מה שמופיע רבות בנביאים.

להורדת קובץ המקורות הראשון לחץ כאן
להורדת קובץ המקורות השני וסיכום הסוגיה לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן





יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

חטא עץ הדעת



להורדת דף המקורות ללימוד לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת הטקסט של המדרש לחץ כאן
להורדת הטקסט מוער לחץ כאן

מה היה עץ הדעת?
סיכם: טל רוזנווסר

החטא של האדם הראשון הוא החטא הראשוני של האדם, הוא שורש השורשים של כל חטא. המיתוס של חטא אדם הראשון, חטא קדמון, נפילת האדם, הגירוש מגן עדן, מבטא תחושה מאוד בסיסית שהחיים הם לא מה שהם היו אמורים להיות. תחושה זו לא חייבת להביא לייאוש והיא יכולה אף להיתרגם לשאיפה לחזור לגן עדן. סיפור 'גן עדן' אינו ספור רק על העבר, אלא גם ובעיקר על העתיד.

כמו בלימוד כל סוגיה בתורה, גם העיסוק בסוגיה הזאת אמור להביא אותנו לבסוף אל ה-כאן ו-עכשיו הציבורי והאישי.

השאלה של המדרש היא לא "מה החטא?" אלא "מה היה האילן?" כבר בשאלה מופיעה ההנחה שיש קשר מהותי בין החטא לאילן. לפי זה ניתן לומר שבמובן מסוים החטא לא מתחיל באדם ובחולשות (או בחוזקות) שלו אלא באילן, בפריו.

החטא הוא באכילה כי פעילות בסיסית זאת מבטאת את היחס העצמי של האדם להויה הסובבת אותו, והיא פעילות של היזדקקות, התחברות, הפנמה, עיכול.

יש לציין כי המדרש לא נכנס להבחנות בין אדם וחווה ורואה אותם כאחד.

ניתן לקחת את המדרש הזה להרבה כיוונים. לכל אחד מהאילנות, מהפירות יש היבטים ומשמעויות רבים ושונים, גם בדברי חז"ל. לאחר הנסיון להבין את המדרש באופן המבוסס על דברי חז"ל על הפירות של המדרש, ומן הסתם לפני מיצויו, כדאי להעמיק ולפתח את הכיוון המדבר אלינו אישית ו'דורית'. אפשר לומר שגודש האפשרויות הפרשניות של המדרש קורא ומכוון לפרשנות אישית.

בעיניי השאלה של המדרש היא "מה גורם לי לחטוא שוב ושוב?" שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מקבלים כהנחת מוצא שהשואל הוא אדם רציונאלי, מוסרי, אידאליסט, מאמין, מקבל עול מלכות שמיים תורה ומצוות, וחפץ להתקדם בעבודת ה'. "מה כל כך אטקטרטיבי וכריזמטי בצד החלש, השלילי, האפל של החיים עד כדי כך שהוא מצליח שוב ושוב לגבור על התבונה, הערכיות, האידיאליזם, האמונה שלי"? מה גורם לי להפר שוב ושוב את הציווי האלוקי? אם נתבטא בלשון המדרש: מה היה האילן שגבר על הציווי האלהי הנבואי המפורש? מדוע במאבק בין הציווי האלוקי, שהוא גם המתחיב מהצד הגבוה שבנו, לבין פרי האילן", גובר האילן?

כל אחת מהדעות מצביעה ומנסה לגעת והגיע אותנו אל שורש של החטאים. מן הסתם, השאלה מניחה שהתשובה תסייע לנו בהתגברות על הכשל הכרוני הזה.

יש לשים לב שסוגיה יסודית זו מתלבנת בעיקרה בבית מדרשו של רבי עקיבא. רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, הם תלמידים מובהקים של רבי עקיבא (רבי אבא דמן עכו, הוא אמורא, ועל דעתו שאינה מופיעה בגמרא [ברכות; סנהדרין] אלא מתווספת במדרש, נעמוד לקמן)

נתחיל דווקא (ובהמשך תתברר ה'דוקאות' הזו בע"ה) מהדעה החמישית והחותמת את המדרש בקול ענות תרועה של מחאה וקריאת תגר על הדעות הקודמות, דעתו של האמורא הפלאי רבי יהושע בן לוי. ריב"ל חולק באופן מובהק ובוטה על עצם הדיון ולא רק על הדעות המובעות בו. ריב"ל סובר שאיננו יכולים ולעולם לא נוכל לדעת מה היה האילן. יתרה מזאת, גם אם נדע (או גם אכן אנו יודעים, כלומר, הדעות שהובאו במדרש נכונות) לא יהיה בזה טעם באשר זה לא יקדם בכהוא זה את המאבק שלנו בחטא (ואולי רק ירבה את קלוננו). הראיה לכך שכל ההסברים הם חסרי משמעות, היא שגם אחרי כולם, אנו ממשיכים לחטוא.

ריב"ל אינו מעמיד כאן עמדה פסימית ומיואשת אלא סבור שהנצחון בהתמודדות זו יבוא דוקא מהתנהלות פחות עמקנית. הוא קורא לנו לחיות את חיינו באופן ישיר ולא לנסות למצוא את השורש של כל דבר, ולכניסו לתבנית גם לא 'מטאפיזית' או ארכיטיפית' וכו'.

אמנם העיקר חסר עדיין מן הספר, מה בנטישת החשיבה מתוחכמת והמעמיקה יביא להצלחה? אפשר שהפתרון לכך נמצא במשל שריב"ל מביא כדי 'להוכיח' את טענתו. יש בדבריו (ובכוונת מכוון) משהו מתעתע, הוא טוען שאין אנו יודעים, אך מיד אח"כ מגלה לנו גם אם ברמז. במקרה הזה, האמצעי הוא המגלה לנו את התכלית הנסתרת... לפי המשל ניתן לומר שהחטא של האדם הראשון היה 'רביעת בהמה'!!!. כלומר, החטא לא תלוי באילן (=בהמה = לא כ"כ אטרקטיבי ואף...) אלא באדם. יש באדם יצריות הסוחפת איתה את האדם אל הבהמה שבו ואף אל זו שמחוצה לו. זו יצריות עזה שכשהיא מתפרצת במלוא עוצמתה, מתמוטטים כל הביצורים ואמצעי המגננה שלנו לפניה כבניין קלפים! כל הניתוחים המושכלים לא עזרו ולא יעזרו לנו להתמודד איתה ולנצחה.

דעתו של ריב"ל היא שהנצחון על היצריות יבוא רק מכוחה של יצריות נגדית, יצריות דקדושה. אל מול חיים מעמידים (עץ) חיים ולא (עץ) דעת, עם יצריות מתמודדים ביצריות ולא בשום אידיאולוגיה (וזהו, אם תרצו, חטא אכילת עץ הדעת לפני אכילת עץ החיים). תאוה ותשוקה עזה של קדושה, לא רק יכבשו את היצריות, אלא יהפכו אותה ליצריות דקדושה שהיא למעלה אף מהיצר הטוב שלנו... כיצד מפתחים את התשוקה דקדושה? איך משכללים אותה מ'יראה' ל'אהבה' ועוד שאלות רבות העסוקות באדם (ולא באילן), זהו הדיון הרלוונטי והמשמעותי. במובן מסוים מאשים ריב"ל את קודמיו שהם המשיכו לחטוא בחטא 'עץ הדעת'...

הדעה המיָסֶדֶת את המדרש על אדני פז היא זו המפרשת שעץ החיים ועץ הדעת הינם עץ אחד (רבנו בחיי). ארבעת הדעות על האילן, מתיחסות לארבעה כוחות חיים אדירים הקיימים באדם ובעולם. הציווי שלא לאכול מעץ הדעת הוא דווקא כשאין 'אוכלים' מעץ החיים. כוחות חיים יסודיים אלה, כשהם באים מהמקום ה'לא נכון' הם מחריבים את האדם והעולם, אך אם יבואו ממקום של חיים, של חיבור לחיי החיים, ל'אור החיים', ממקום של אמונה ואהבה, ירוממו הם את האדם לעילא לעילא.

אנסה להפוך הבחנה זו לממשית יותר, באמצעות התחקות על המשמעות של תאוה מחד ותשוקה מאידך, שתבסס ותנהיר את הקונוטציה של תאוה כשלילית ותשוקה כחיובית. תאוה היא התפרצות עזה ופראית, אובססיבית ובלתי נשלטת, של חפץ ורצון להשיג כאן ועכשו הנאה ריגוש ועונג חזקים ורצוי אף אקסטטיים. התאוה היא חמדנית ואנוכית, ומבקשת לקחת ולנכס, לבלוע ולהשתלט. תשוקה היא חפץ ורצון המופיעים לאו דווקא בעוז ופראות, ודווקא לא כהתמכרות לא נשלטת, והיא אינה מכוונת בדווקא לכאן ועכשו ויכולה היא להיות מאוד סבלנית ולהתענג על עצמה, ועיקר ההבדל הוא בכך שלא רק שאינה אנוכית אלא אדרבא כל כולה הבקשה להשקו"ת (=תשוק"ה) ולהרעיף, לתת ולהעניק. התאוה טמאה, התשוקה קדושה.

האדם מבקש חיים, חיי חיים, חיים מלאים ועשירים, גדושים ושופעים, ומשאינו מצליח לממש זאת בדרך הנכונה – הארוכה – הקצרה, הוא פונה לקיצורי דרך המעניקים לו באופן מיידי את הריגוש וההנאה האקסטזה וההתענגות להם הוא נכסף כל כך. שורש התאוה היא התשוקה שנכזבה והשתפלה לה אל האנוכיות ואל הדיוטות התחתונות של החיים. העלאת התאוה לשורשה היא תיקון חטא אדם הראשון, והיא אפשרית וממשית דווקא אם היא מתחילה מתוך העצמת החיות הדינמית שבאדם – התשוקה, ולא מארבעת הכוחות המסתעפים ממנה.

רק לאחר שנפגשנו עם דעת ריב"ל שהיא בבחינת 'עץ החיים', אפשר ונכון לנו לפנות ולהפגש עם ארבעת דעות 'עץ הדעת טוב ורע'. בפרשנות שאנקוט בה ביחס למשמעות של כל פרי אלך בעקבות הרב דב ברקוביץ בספרו 'מקדש החיים'.

ארבעת הכוחות היסודיים שבאדם הם, הנטיה לדעת, הנטיה אל מעל הדעת, הנטיה האסטתית והנטיה היצרית.

חיטה - הנטיה לחכמה בינה ודעת, אהבת החוכמה, היא החושפת ומפתחת את עולם הרוח העשיר של האדם והיא הבונה את התרבות והציויליזציה אנושית על כל תחומיה. נטיה זו הובילה את האדם להישגים רבים וגדולים במדעי הטבע אך גם במישור הערכי של החיים האנושיים, וכמובן הביאה על האדם גם הרס וחורבן, מוות ואבלות.

גפן – הנטיה אל מעבר לדעת, אל 'עד דלא ידע'. עם שוך ההתלהבות מהדעת, ועם גדילת מנין 'חלליה', נוכח לדעת שלא רק שאין בה די, אלא שהיא הרת אסון. והוא מגלה בקרבו את הכמיהה אל המרחבים שמעבר לדעת, אל המיסטיקה והאקסטזה, אל הדבקות וההתאחדות.

אתרוג – כשגם הרומנטיקה שלעומת ה'השכלה' מכזיבה, שב האדם אל עצמו ואל העולם. הנטיה האסטתית, היא הנטיה לשלמות, לשמות האלהית שבעולמנו החלקי והשבור, היופי, ההוד וההדר, ההרמוניה והאחדות, הם גילוייו המבוהקים. האתרוג הוא כליל היופי (שמו המקורי 'הדר'), וכליל השלמות (טעם העץ כטעם הפרי). האמנות בכללה היא מרחב היצירה וההתגלות של האסטתי ובה מבקש האדם את החיים.

תאנה – התחנה אחרונה במסע החתחתים של האדם היא גופו – חושניותו ויצריותו. הנטיה המינית היא הגילוי המובהק והחזק ביותר של החושניות והיצריות בכלל. כח חיים אדיר זה הממשיך את אורות הבריאה המתמדת אל המציאות, הוא שורש החיים ושורש המוות.

הערה: ארבעת הדעות מתחלקות לשניים. שתי הראשונות מדברות על כוחות חיים רוחניים, ושתי האחרונות על כוחות חיים 'גופניים'. זה מסביר את העריכה של המדרש שמיקמה את האמורא רבי אבא דמן עכו בין התנאים תלמידי ר"ע.

ארבעה כוחות חיים אלה הם כוחות חיים ומות, ברכה וקללה, וזה תלוי בתודעתו של האדם ובהתכוונותו. ביטוים מתוך התכווננות אנוכית, נרקיסיסטית וכו' היא תאוה טמאה ומקוללת, מחריבה וממיתה. ביטוים מתוך התכוונות של חסד, אהבה ואמונה, היא תשוקה קדושה ומבורכת, בונה ומשכללת. שורש כל החטאים הוא 'אנא אמלוך', 'אין עוד מלבדי', חסד החטאת של ה'לגרמיה', מלכות האגו. שורש התשובה, באמונה וענוה, ביראה ובאהבה.

זה ברור כהגלות נגלות, כשמש בצהרים, פשוט מכל פשוט! כמובן התשובה בפועל מחטא יסודי זה אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא היא עבודת חייו של האדם, 'כי זה כל האדם'.

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

קטרוג הלבנה (2)


מצורפים מספר קבצים ללימוד הסוגיה:
קובץ סיכום של השיעור הראשון בראשי פרקים. להורדה לחץ כאן.
קובץ סיכום של השיעור השני בראשי פרקים. להורדה לחץ כאן.
קובץ מקורות נוספים לשיעור השני. להורדה לחץ כאן.
קובץ סיכום של דברי המהר"ל בסוגיה. להורדה לחץ כאן.

קובץ השמע של השיעור הראשון. להורדה לחץ כאן.
קובץ השמע של השיעור השני. להורדה לחץ כאן.


הסיפור של מיעוט הלבנה כמיעוט הנוקבא, ותיקונה – התגדלותה להיות 'אור הלבנה כאור החמה', לקבל ישירות מ'אמא' ולא דרך הז"א. (עץ חיים שער מיעוט הלבנה). הביטוי המרכזי להתעלות הבריאה אל הבורא הוא ביטול הפער ההיררכי בין האישה לאיש, למעלה ולמטה. לתהליך זה מופעים תיאולוגיים פסיכולוגים חברתיים פוליטיים וכו'. המהפכה הפמיניסטית לשלביה היא ללא ספק ביטוי של תהליך זה. מערכת היחסים בין החמה ללבנה (הקיטרוג וההתמעטות) היא שורש מערכת היחסים בין הגבר לאישה המשקפת את הבריאה על כל 'חטאיה'. תיקון הזוגיות של האיש והאישה הוא השתקפות תיקון הזיווג העליון.

הסיפור של לילית וחוה, ותיקונן, בעיקר המתקת לילית – לאה אך גם חוה – רחל, עד להופעה האחדותית והמתכללת שלהן ברות. מיעוט הלבנה מתפרש בזהר (ובאר"י) כגרוש חוה הראשונה – לילית, והחלפתה בחוה השניה – חוה. סיפור מגובש של 'התרחשות' זו מופיע ב'אלפא ביתא דבן סירא'. האר"י בתורת הגלגולים הטיפולוגית שלו עוקב אחר התיקון של לילית וחוה על הציר ההסטורי כשהדמויות המרכזיות בו הן לאה ורחל הבאות לידי השלמה והתכללות ברות שהיא כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.

הבנת מדרשי מיעוט הלבנה במישור מערכת היחסים שבין האיש האישה האנושיים, בשתי הבנותיו היסודיות (מיעוט האישה / גרוש לילית) משתלבת בנסיונות להבין את ההבדל בין שני ספורי הבריאה. בראשון האישה נולדת יחד עם האדם מהעפר, ובשני, לאחריו וממנו. מערכת היחסים עם 'האישה הראשונה' היא של 'מאורות גדולים', מערכת יחסים האמורה להיות שויונית, אך אינה צולחת, ו'הלבנה מתמעטת', ומערכת היחסים הופכת להיות היררכית בסיפור של 'המיעוט' ודוחקת החוצה / מדחיקה פנימה בסיפור של 'לילית'.

נפילתה של הבריאה, הנוקבא, מיעוט / גרוש הלבנה והתחשכותה / התעלמותה, משתקף במחזור הלבנה, ובמחזור האישה הקשור אליו, אך גם במחזורי הגאות והשפל הנפשיים שיש שהם מופיעים בעוצמה גדולה כמחזורי שמחה ואקסטזה, עצבות ומרה שחורה (לילית מלשון יללה. בתקו"ז מקורה בטחול מקור העצבות).

הבריאה המקורית שויונית ומ"מ יש שני מאורות, כלומר הם שונים, כלומר יש שויון ויש שוני. מהו השויון ומהו השוני? האם גם ללבנה אור עצמי? או שהגם שהיא מקבלת, קבלתה מלאה ושלמה (מאמר שני המאורות של רי"א מהומיל)? האם החלוקה למשמרות היום והלילה היא כל ההבדל? אבל האם אין חלוקה זו מבטאת מהות? המאורות השוים בגדולתם מצד עצם בריאתם, אך המפגש בינהם ועם העולם שסביבם חושף – מעצב ומחדד הבדלים וניגודים בינהם, והם בלתי נסבלים ל'לבנה'...

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

קטרוג הלבנה (1)



הנושא השבוע הוא קטרוג הלבנה (חטא הלבנה) במדרש.
להורדת דף המקורות לחץ כאן

מדרשנו, מדרש פליאה פנים פנימי הוא, (ואכן המקובלים הרבו לעסוק בו) והבנתנו בו תהיה חלקית וקטנה. אנו שאין לנו (עדיין) חלק בנסתרות, קרואים ללמוד אותו ולהקשיב לו, ומתוך כך לנסות ולפענח אותו בשפה ובכלים שלנו, מתוך הנחה שיש לו אופק פרשני גדול, ורבדי משמעות רבים נוספים (הנחה המתאוששת גם לגבי מדרש הזה שיש לו פירושים פשוטים מוסריים).

זיהוי מילות המפתח של המדרש ההתייחסות אליהן כאל סמלים או מטאפורות או משלים, ערכים או מושגים וכו', והנסיון למצוא את משמעותן הפנימית - הרוחנית, הינה במדרשים שכאלה, תנאי הכרחי להבנתו.

יום שישי, 26 באוקטובר 2012

תהו ובוהו (2)


להורדת סיכום השיעור המלא לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן

והארץ היתה תהו ובהו... – לפני מאמר הבריאה הראשון, התהו והבהו הם שורשי הבריאה, התשתית שלה, הקרקע, הבסיס, המקום עליו עליו נבנה הארמון... אפשר היה לראות בכך פלטפורמה או חלל ניטרליים, אך חז"ל והמקובלים, הולכים בכיוון ההפוך - התהו ובהו, הוא מקומו – קיומו של עולם, הוא שורש עץ החיים המקימו תמיד (ולא רק יסוד לבנין), הוא האנרגיה הפוטנציאלית של הטבע וההסטוריה. הוא האמא של העולם שלא רק הולידה אותו אלא ממשיכה להניקו ולהזינו, הרחם בו התרקם העולם וגם לאחר שיצא ממנו עדיין קשור לטבורו בחוט נעלם אך גדוש חיים.

אנרגיה זו במקורה היא כאמור האנרגיה פוטנציאלית ה'טהורה' והא"ס של ההויה, אך משמשתלשלת היא ממקורה אל רבדי המציאות הנמוכים, היא אינה מתגלה לא כ'אנרגיה טהורה', וגם לא כ'אנרגיה אימהית' אלא כאנרגיה של 'דינים וגבורות קשים', ואף כאנרגיה פראית בעלת פוטנציאל הרסני. אנרגיה אדירה זו אינה מתובנתת, אלא, חופשית, דחוסה, תוססת, מאיימת להתפרץ בכל רגע. הקוסמוס שלנו עומד על ראשו של הכאוס, וזה ממלא חרדה מפני ההתמוטטות הצפויה של הבית.

חז"ל מזכירים לנו שוב ושוב שהקיום של העולם, האנושות, ישראל, שלנו כיחידים הוא רופף מאוד, הוא על תנאי ואיום מתמיד מרחף מעל ראשנו בחללו של עולם, האיום של מידת הדין, של 'אם לא... אני מחזיר את העולם לתהו ובהו'. לאמיתו של דבר, הבריאה היא הר געש פעיל העלול להתפרץ כל רגע ולהשמיד את הכל. (הלש"ם חולק על כך...) מתחת לחוקיות, מסתתרת, לא רק יד ד' הנעלמה המנהיגה ומשגיחה, לא רק האפשרות של נס של הצלה וישועה, אלא גם התהו ובהו העיוור חרש אילם הנוהם וגועש ומילל, ואוטוטו מתפרץ בעוצמה אלימה.

זוהי זריקת חיסון מפני אשלית הבטחון היציבות והקביעות של הציויליזציה המדע הטכנולוגיה התרבות המוסר ואף הדת, אך צריכת יתר שלה עלולה גם למלה לא פחות קשה...

אמנם יש גם 'רמזים' לכך שזו אנרגיה שהיא במקורה הגבוה בעלת פוטנציאל חיובי וכו', ובקבלה זה מתחדד ב'סיפור' של מיתת המלכים, שבירת הכלים, עולם התהו, והתיקון שלאחריו, וההבנה שעולם התהו, גבוה מעולם התיקון וכו'.

במדרש נרמז גם שהתהו הוא מידת הדין המקורית הצרופה הקשה, הוא השאריות של העולמות שנבראו והוחרבו, מרבד של שרידי חיים שנפלו ושקעו

לסיכום, המדרגות השונות של התהו מן הזוית של המפגש שלנו איתו:

א. מקור התהיה וההשתוממות (אין)

ב. מקור החיים והיצירה (חומר היולי)

ג. מקור הפחד והחרדה (דין, אם ... אני מחזיר את העולם לתהו ובהו)

ד. מקור הזעם המטאפיזי על הפירוד וההיררכיה והניכור (משל העבדים והשפחות)

ה. מקור התסכול המוסרי על העוול וחוסר הצדק (משל המינקת)

ו. מקור האמונה והבטחון, האופטימיות והאידיאליזם (יהי אור)

יום שני, 22 באוקטובר 2012

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (3)


השבוע נעסוק במידה "בנין אב", בהלכה ובאגדה, ובסוגיות השונות המבוססות עליה.
להורדת דף הכנה לשיעור לחץ כאן.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

תהו ובוהו (1)


החומר ללימוד השבוע הוא:
בבקיאות - פרשיות א-ג בבראשית רבה
בעיון - סוגיית "תהו ובוהו"
מצורפים שלושה קבצים:
הראשון בו נמצא החומר הבסיסי וההכרחי לעיון.
השני בו נמצא חומר נרחב יותר, ממדרשים ופרשנים נוספים.
השלישי מרחיב את הנושא מצד משנת הראי"ה.

שבוע טוב!

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

כיצד לומדים מדרש?


חודש טוב!
החומר ללימוד בשבוע וחצי הקרובים:
א. בקיאות: בראשית רבה (וילנא) פרשה א. להלן הצעה לתבנית של לימוד בקיאות במדרש.
ב. עיון: סוגיית 'תהו ובהו'. הקובץ ללימוד יישלח בהמשך.

הצעה לתבנית לימוד בקיאות במדרש:
א. קריאה ראשונה בשטף
ב. עריכה ראשונה – תרגום מילים / השלמת פסוקים / פיסוק
ג. קריאה ועריכה שניה – חלוקה לחלקי משנה
ד. זיהוי הפסוק, המילים, או המילה מהפסוק הנדרש בדרשה – מה (בפסוק או בחלקו) אמר לדרשן: 'דרשני', כלומר מה ה'קושי' או ה'רמז' וכיו"ב שהיווה את הבסיס לדרשה.
ה. פסוק הפתיחתא – השלמתו והבנת פשטו ואופקו (הפרק / המזמור ממנו הוא לקוח)
ו. נושא / נושאי הדרשה - מהלך הדרשה / הדעות השונות בדרשה
ז. מילות המפתח של הדרשה
ח. משל (אם יש) – פענוח (מדויק עד כמה שצריך ואפשר) של הנמשל. עמידה על הפערים בין המשל לנמשל, נסיון להבין את הערך המוסף שלו ע"פ האמירה הישירה של הנמשל
ט. שאלות – תוכן סגנון וכל העולה על דעתכם
י. 'האמירה' של הדרשה – השלילית והחיובית. מה משמעותה בעיניך?
יא. פרשנים ומבארים – אלה שעל הדף ואחרים שאפשר להגיע איהם דרך הפניות ובעזרת תקליטורים תורניים

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

הכפרה שביום כיפור (2)


ההקשר של סיפורי הסליחה בסוגיה זו הוא המשנה והגמרא המחייבות את הסליחה כתנאי לכפרת/טהרת יו"כ, ומציבות אותה לא רק כאפשרית אלא גם כמחויבת, הלכתית ומוסרית, ומדריכות הלכה למעשה כיצד לבקש סליחה וכיצד לסלוח.

ספורי הסליחה שבסוגיה זו, כדרכם של חז"ל בעטרם סוגיות הלכתיות בספורי מעשה, באים להעשיר את הדיון וההדרכה ההלכתיים בהוסיפם לו את ניגון העומק הנפשי והרוחני של הסליחה, שאינו ניתן לרדוקציה הלכתית, ומבליטים את המסובכות של 'מעשה הסליחה'. הספור על רב והטבח ניצב במרכז אשכול הספורים באשר הוא מביא לידי ביטוי מרוכז ועוצמתי את כל ההיבטים של הסליחה הבאים לידי ביטוי בספורים האחרים.

להורדת סיכום הדיון בשיעור לחץ כאן
להורדת סיכום השיעור בראש פרקים לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן

גמר חתימה טובה!

יום רביעי, 19 בספטמבר 2012

הכפרה שביום כיפור (1)


שנה טובה!
מצורף כאן קובץ לימוד על הכפרה שביום כיפור.
אנא למדו את הקובץ בלימוד ראשוני, ונסו להתמודד עם 'פרדוכס הסליחה' של יותם בנזימן - הכחישוהו או הציעו פתרון משלכם...


יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

שעות בריאת האדם הראשון


במדרשים שונים מופיע סדר שתים-עשרה השעות שהיו ביום הראשון בו נברא האדם - ראש השנה.
להורדת קובץ ליקוט של המדרשים לחץ כאן
להורדת קובץ המפרט את השלבים השונים על פי מדרש ויקרא רבה לחץ כאן

לימוד פורה ושנה טובה!

מדרש לראש השנה (2) ומתנות לחג


שנה טובה ומתוקה!
להורדת שיעור השמע על המדרש לחץ כאן
להורדת דף המקורות מוער על פי תוכן השיעור לחץ כאן

שתי מתנות נוספות לכבוד ראש השנה:
מספר רעיונות בעקבות דברי המהר"ל על סוד השופר
רשימה קצרה על הדין וכף הזכות

יום שני, 10 בספטמבר 2012

מדרש לראש השנה (1)


מטרתנו בלימוד השבוע היא לעמוד על אופיו של ראש השנה ומשמעותו של השופר, על פי המשנה, הגמרא והתוספתא, ועל פי מדרש ויקרא רבה פרשה כט.
להורדת קובץ המקורות לחץ כאן.

בתורה לא מפורש ענינו של האחד לחדש השביעי אלא שהוא: שבתון / מקרא קדש, זכרון תרועה / יום תרועה.
תרועה היא תרועת שופר או חצוצרה.
התקיעה והתרועה מופיעות בתורה בהקשר של קרבנות, מלחמה, מסע המחנות וכינוסן, המלכת מלך. בהקשר של רחמים ולא רק של דין.
משמעותה ה'טהורה' של התרועה היא הפניה - הקריאה - ההערה - ההארה המבקשת לחולל תנועה, שינוי ואף מהפכה במציאות.
קול השופר מפר את הדממה, מביע ומנביע זרם חדש של חיים ממקורם הנעלם או הרדום. קול השופר חודר נוקב ומזעזע, ומחולל תנועה דרמטית ואף מהפכנית, ביחיד וברבים.
אם להיצמד למלות התורה, מטרת התרועה של ר"ה היא לעורר מתרדמת השכחה לעירנות הזכרון. הזכרון הוא ענינו של היום (שהוא, כשבת וכשאר הימים הטובים, שבתון, המאפשר מקרא קודש).
מעקב אחר המקורות של חז"ל מלמד שאופי היום והתרועה, עבר שינוי לאחר חורבן בהמ"ק, מחג 'מקדשי' שענינו היה זכרון והמלכת ד', ובו היתה התרועה על הקרבנות, לחג של 'גבולין', ליום דין, בו התרועה באה לערבב השטן המקטרג בדין.


יום שישי, 7 בספטמבר 2012

ארבעה סיפורי תשובה (2)


להורדת שיעור השמע לחץ כאן.
להורדת דף סיכום, כולל הקדמה קצרה בנושא הסיפור והמשל בעולמם של חכמים, לחץ כאן.

חז"ל בחרו במודע ללמד אותנו בשפה של ספורים (ולא בשפה 'פילוסופית'), שהיא שפת הספור היא השפה המקורית של התורה.
אע"פ ששפתם של חכמים אינה שפת התנ"ך (לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד), בעיקר בכך שאין בה את השירה והפאתוס הנבואיים, הם הלכו בזאת (הספור) בעקבות התורה, הנביאים ובעלי רוה"ק.

כמה תשובות ראשוניות לשאלה: 'מדוע'? או 'מה ההגיון לומר דברים בלבוש ספרותי?'

(המשך בדף הסיכום)

יום שני, 3 בספטמבר 2012

מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (2)


השבוע נעסוק בשאלה מה מספר המידות בהן התורה נדרשת.
להורדת קובץ המקורות ללימוד לחץ כאן
להורדת שיעור השמע לחץ כאן

מה מספר המידות שהתורה נדרשת בהן?
הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "במדות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם".
מדבריו יוצא כי יש י"ג מידות והן ניתנו בהר סיני.
המקור לדבריו נמצא בספרא והוא דעת רבי ישמעאל:
"רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. מקל וחומר. מגזרה שוה. מבנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים. מכלל ומפרט מפרט וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט..." (ספרא פרשת ויקרא - יג מדות פרק א פסקא א).
אולם כבר ראינו כי בבתי מדרש שונים דרשו מידות שונות וסך הכל היו יותר מי"ג מידות:
"אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט. רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט". (שבועות דף כו/א).
ראינו כי הנצי"ב מוולוז'ין טוען כי מספר המידות הלך והתפתח על פי חקירת חכמים במהלך הדורות.
הנצי"ב טוען כי בימי הלל היו רק שבע מידות שהתורה נדרשת בהן. המקור לדבריו בסיפור על הלל ובני בתירא:
"תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת אמרו לו מנין לך?
·אמר להם (גזירה שוה) נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת
·ועוד קל וחומר הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח..." (פסחים דף סו/א).
הגירסא בירושלמי פסחים דף ל"ט א מוסיפה מידה שלישית - "היקש": "...התחיל דרוש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה...".
אולם בירושלמי נאמר עוד: "...אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן...".
אם היה יושב ודורש כל היום משמע שדרש מידות נוספות והתוכחו אתו ודחו דבריו עד שאמר לבסוף כך מקובלני משמעיה ואבטליון וקבלו דבריו.
אכן במקורות נוספים אנו מוצאים כי הלל דרש שבע מידות. בתוספתא סנהדרין פרק ז ובאבות דרבי נתן נוסחא א פרק לז נאמר:
"שבעה מדות דרש הלל הזקן לפני בני בתירה אלו הן. קל וחומר. וגזירה שוה. בנין אב מכתוב אחד. ובנין אב משני כתובים. מכלל ופרט מפרט וכלל. כיוצא בו במקום אחר. דבר הלמד מענינו. אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני בני בתירא".
ממקורות אלו לומד הנצי"ב כי באותה תקופה היו רק שבע מידות שהתורה נדרשת בהן ורבי ישמעאל בתקופה מאוחרת יותר הוסיף מידות נוספות!
ומתחלה היה שבע מדות שהביא הלל הזקן כדתניא בתוספתא דסנהדרין ובכ"מ. ואחר תדר"י נתוספו עוד כללים והוא ע"פ עיון מחדש בכל דור ודור. (העמק דבר ויקרא י"ח כה).
אפשר כי מידות אלו הנן פירוט נוסף של המידות הנוספות אך אפשר כי הן מידות חדשות לגמרי. כפי שראינו שרבי עקיבא ובית מדרשו למדו על פי מידות שלא הוזכרו אצל הלל!
מסביר הנצי"ב כי כשם שיש כללים בדרישת ההלכה כן יש כללים בדרישת האגדה. אף בלימוד האגדה הוציאו חכמים במהלך הדורות כללים. זאת ועוד חכמים מצווים בכל דורות להמשיך ולחפש כללים שעל פיהם ידרשו את התורה בהלכה ובאגדה:
"... וכל זה הוציאו מן ההלכות המקובלות שהיו בידם מכבר, לדון במקום אחר שלא היתה הלכה ידועה. כך יש להוציא כללים בפירוש המקרא כמו ל"ב כללים של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה שהוציא מדיוק המקראות. שמצא מקרא שאי אפשר לפרש באופן אחר אלא ע"פ זה הכלל. ומזה אנו לומדים במקום אחר לעמוד על פירוש המקרא שאינו מדויק כל כך אם לא בפירוש דחוק. אבל אחר שעמדנו על אותו הכלל נוח לפרש ע"פ זה הכלל גם אותו המקרא. כך יש להוסיף ולבאר בכל דור. אע"ג שלא נתפרש מקודם וכל זה בכלל מצות עשה לשמור ולעשות".

מה עושים היום שאין משתמשים במידות שהתורה נדרשת בהן?
ההלכה אינה יכולה לקפוא על שמריה מפני שהחיים זורמים ומחדשים בעיות ומצבים חדשים שהתורה חייבת להתמודד עמם.
על כן בהעדר מידות שהתורה נדרשת בהן, הדרך המרכזית היא דמוי מילתא למילתא.
כאשר מתעוררת שאלה חדשה שלא היתה קודם לכן מחפשים חכמים סוגיות מקבילות ודוגמאות הדומות לבעיה החדשה ומנסים להשוות וללמוד. לעתים חלוקות הדעות מקצה לקצה למה יש לדמות ולמה לא.
כאשר הופיע החשמל בעולם ישבו כל הפוסקים על המדוכה וניסו להגדיר מהו החשמל.
חזון איש אמר כי החשמל אסור בשימוש מדין בונה. בסגירת המתג החשמלי כביכול נבנה משהו חדש. במעגל או בחוטים. והרב שלמה זלמן אוירבעך חלק עליו.
היה מי שאמר כי החשמל הוא אש כמו גחלת של מתכת שמוגדרת כאש והיה מי שאמר כי עצם תופעת החשמל היא אש (הרב קוק אורח למשפט)
והיה מי שאמר כי חשמל אסור רק מדרבנן מדין מוליד ריח. [אסור להעביר בגדים מעל עשן של בשמים נשרפים בשבת מפני שמוליד ריח בבגדים]
קשה להכריע.
לעתים מציאות משתנה הופכת הלכה מקצה לקצה.
אפשר כי לו היו לנו מידות שהתורה נדרשת היינו דורשים באופן אחר ומשנים את ההלכה. בהעדר אפשרות זו, מגיעה ההלכה למטרה הנדרשת בדרכים עוקפות.
דוגמא:
הגמרא דורשת כי אסור להחזיר אבידה לגוי: "המחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר: 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו" (סנהדרין דף עו/ב).
כך פסק רמב"ם גזלה ואבדה פרק יא ג: "אבידת הגוי מותרת שנ' (דברים כ"ב ג') אבידת אחיך והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם ...".
אך יש לשאול אם המציאות השתנתה מימי קדם שבהם היו כולם עובדי אלילים לזמננו שיש מדינות מתורבתות האם יהיה אותו דין? במדינות גויים מתוקנות שהבריות רגילים להחזיר אבידה, כיצד נראה בעיניהם אם לא נחזיר אבידה? איך תראה דת ישראל?
כתב על כך הרמב"ם בהמשך אותה הלכה: "...ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה...".
לו היו לנו מידות שהתורה נדרשת בהם היינו מוצאים דרשה שתשנה את הדין. מיעוט או ריבוי או כלל ופרט.
בהעדר אפשרות זו מתערב שיקול כביכול צדדי – חילול ה' - ומשנה את ההלכה למה שבעצם היתה צריכה להיות מעיקרה.
שהרי לשון הרמב"ם כפרשן לדין זה היא: " מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם...". נמצא כי אם מדובר בגויים ישרי דרך מצוה להחזיר להם אבידה. מצות השבת אבידה צריכה היתה בעצם לחול גם על גויים.
משלים הרמב"ם את הנושא ומאומר: "ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום".
יש כאן נימוק של קידוש ה'. יש כאן נימוק נוסף של "דרכי שלום".
לעניות דעתי כל אלו הם נימוקים צדדיים המחליפים את מה שבעצם היינו צריכים ללמוד באופן כלשהו מהפסוק כי דין זה אמור בגויים של פעם שהיו רשעים עובדי עבודה זרה.
המקור לפסיקה זו של הרמב"ם הוא הירושלמי בבא מציעא דף ח' א:
שמעון בן שטח מכר פשתן. אמרו לו תלמידיו תניח לפשתן ואנו נקנה לך חמור ולא תעבוד קשה. קנו לו חמור ומצאו שם מרגלית באו ואמרו לר' שמעון בן שטח מעתה אינך צריך לעבוד יותר. אמר להם מדוע אמרו לוקנינו לך חמור ותלויה בו מרגלית. אמר להם האם יודע ממנה המוכר? אמרו לו לא אמר להם החזירו לו. שאלו אותו אפילו למי שאומר גזילו של עכו"ם אסור, כולם מודים שאבידתו מותרת? אמר להם חושבים אתם שאני ברברי? רוצה שמעון בן שטח לשמוע מהגוי שאומר ברוך אלוהי היהודים יותר מכל שכר שבעולם.
בהמשך הירושלמי מובא סיפור על אבא אושעיה איש טורייא שהיה כובס והמלכה איבדה אצלו חפצים יקרי ערך. וכשמצא אותם אמרה לו בעצם למה לא לקחת אותם, והוא אמר לה כי אין הם חשובים אצלו כלל לעומת ציווי התורה שאמרה להחזיר אבידה.
יש הבדל בין שמעון בן שטח שפעל מתוך רצון לקדש את ה' לבין אבא אושעיה שטען כי יש מצוות השבת אבידה לגוי!! בהמשך הירושלמי מובא סיפור נוסף המנמק החזרת אבידה לגוי מדין השבת אבידה.
האם הנימוק המובא בירושלמי להשבת האבידה לגויים הוא לתפארת המליצה, או שהוא מדויק? אי אפשר להכריע מכל מקום אני נוטה לומר כי הם סבר כי יש מצות השבת אבידה לגויים ישרים.
החילוק שבין גויים בני זמננו לגויים קדמונים מצוי במאירי במספר מקומות בש"ס (ב"ק קי"ג א ועוד).
"שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: אמרי ממה נפשך אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל" (בבא קמא דף לח/א).
אומר שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן: ראה שאכזרים ולב רע להם וחשודים על כל שהן מצווים משבע מצוות וכל שכן שאינן בצרת אחיהם לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שווריהם וכל זה לא דברו אלא על ז' אומות דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה.
המאירי אומר כי גויים הגדורים בדרכי הדתות לא נאמר בהם כן.

לסיכום: ניתן לומר כי היחס הבסיסי החיובי לגויים ישרים מחייב להשיב להם אבידה. אולם משנעשתה הערכה אלוהית למציאותם והוברר כי הם ברובם עובדי אלילים רשעים, נשללה מהם זכות הקנין על אבידה שאבדה להם.
במהלך הדורות הולכת האנושות ומיתקנת. ממילא חוזרים הגויים להיות ראויים שיחזירו להם את קנינים במצב של אבידה.
אין לנו היום מידה שתמעט או תרבה זאת מהתורה.
על כן ההלכה משתמשת בנימוקים מצדדים אחרים כגון קידוש ה' או חילול ה' או דרכי שלום, המביאים אותנו לידי אותה תוצאה מעשית.

באילו מידות דורשים את התורה?
במבט ראשון השאלה נראית תמוהה, שכן אם ניתנו מידות על מנת שידרשו בהם את התורה, פשוט כי בכל המידות דורשים את התורה.
אך בסוגיות רבות אנו רואים כי לא כן הדבר!
במסכת סוכה דף לא,א לומדת הגמרא כי לולב יבש פסול, ורבי יהודה מכשיר.
אמר רבא מחלוקת בלולב, רבנן סברי מקישים לולב לאתרוג. מה אתרוג צריך הדר ["פרי עץ הדר"], אף לולב צריך הדר. ורבי יהודה סבר לא מקישים לולב לאתרוג. אבל באתרוג דברי הכל, צריך הדר.
רש"י מסביר את דעת ר' יהודה ואומר: "לא מקשינן - לא הוקשו ללמוד זה מזה, ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר:
תוספות ד"ה "ור"י סבר" חולק על רש"י ואומר: "...כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזרה שוה, דאין דן אלא אם כן למדה מרבו...".
אם נאמר שכל ההלכות מסורות מסיני, וכל התפקיד של המידות הוא להראות את מקור ההלכות בתורה, לא יקשה. אולם אם נאמר כי תפקיד המידות לדרוש הלכות חדשות, תקשה לנו שיטת רש"י.
אם אין אדם דן במידה אלא אם קיבלה מרבו, ורבו מרבו עד משה רבינו בהר סיני. נמצא כי אין כלל מקום לדרוש את התורה במידות?
אף לפי תוס' תקשה אותה שאלה ביחס למידת גזירה שוה. אם אין חכם רשאי לדרוש אותה מעצמו, לשם מה ניתנה?
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג' אות עג) אומר: אפשר כי היו לתנאים סודות על פיהם דרשו. או שרק השתמשו בדרשות כאסמכתות להלכות קימות:
"אמר החבר: טוב מזה כי נאמר כך מה נפשך: או שהיו להם בדרך פרוש התורה, סודות שבאו להם בקבלה, בדבר השמוש בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, סודות הנעלמים מאתנו. או שהשתמשו בפסוקים על הדרך הנקראת אצלם אסמכתא, שאינה כי אם סימן לדבר שהיה ידוע להם בקבלה".
במסכת שבת דף צו,ב נאמר:
"תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי רבי עקיבא [לומד מגזירה שוה]. אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו. ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואלא הרי למד גזירה שוה? [רבי יהודה] גזירה שוה לא למד. אלא מהיכא הוה מויעפילו הוה".
ר' יהודה בן בתירא לא למד גזירה שוה "במדבר במדבר". רבי עקיבא כן למד האם קיבלה מרבותיו או שדרשה מעצמו?
ניתן לומר כי רבי עקיבא קבל דרשה זו מרבותיו.
אך הרב קוק בעין איה (שבת צ"ז א אות ה) טוען כי ר' עקיבא לא קיבל מרבותיו אלא דרש מעצמו.
נמצא כי לדעת הרב קוק, היו תנאים שהיו דורשים מדעתם את כל המידות שהתורה נדרשת בהם.
האם הכלל, 'אין אדם דורש גז"ש אלא אם כן קיבלה מרבותיו', הוא כלל שנוסח בתקופה מאוחרת יותר כסייג ושמירה?
ברור כי יש סכנה בדרשה חופשית של גז"ש. על ידי השואת מילים בתורה מענין לענין, אפשר להתיר כל אסור, ולאסור כל מותר. האחריות נוצרת אם יש מסורת. אם כל דרשה שאדם דורש צריכה לעבור ביקורת של רבו שיאמר אכן דרשה נכונה היא, יש כאן מסננת שיכולה למנוע פירוק המערכת הקבועה של תורה ומצוה.

כיצד דורשים במידות
הרב קוק מבאר (פנקסי ראיה ב אות כב עמ' נג הוצאת מכון הרציה) כי בדרשת ההלכה יש שני צדדים. האחד הוא ההבנה הכללית של ההלכה. השני ההבנה הפרטית של ההלכה.
לדוגמא בענין ההלכה של קביעת אדם בתור נביא. המבט הכללי אומר: אנו יודעים כי יש נבואה והאיש העומד בפנינו הולך בדרכי הנבואה, וראוי שתשרה עליו נבואה. האימות הפרטי הוא שביקשנו ממנו אות וסימן וכל דבריו התקימו. לא נפל מדבריו ארצה. בירור זה מאמת לנו באופן פרטי כי הוא אכן נביא.
כך גם בדרשה הלכתית. המבט הכללי יאמר לנו, כי כך ראוי הענין להיות על פי כללי התורה רוחה ומוסרה הנובעים מכללותה. הענין הפרטי הוא דרשה מתוך פסוק, המביאה לתוצאה הלכתית זו.
לדוגמא: ההכרה הכללית אומרת כי לא יתכן לקבל קרבנות לה' בבית המקדש ממומר לכל התורה. הפסוק אומר: "איש כי יקריב מכם" המילה 'מכם' משמעותה מיעוט - לא כולם.
בא התנא ודורש על פי ההכרה הכללית כי המיעוט הוא להוציא את המומר. אילולי שהיתה הכרה כללית לא היינו דורשים. אך גם לולי שהיה פסוק שאפשר למעט ממנו, גם לא היינו דורשים למעט את המומר.
אמר פעם רב פוסק הלכות. אם בא אלי ענין חדש שאיני מכירו מפסיקת העבר. אני קודם כל חושב מה היה ראוי להיות הדין במקרה זה באופן כללי. אחר כך אני מתחיל לחפש ראיות לדעתי. אני קודם יורה את החץ ואחר כך מצייר את העיגולים סביבו.
שאלתי: ואם אינך מצליח לצייר את העיגולים? השיב לי אני משנה את הפסק!
הרב קוק (עין איה שבת דף צ"ז א אות ה) מסביר כי רבי עקיבא ראה בעיני רוחו את כל התורה כולה ביסודה העצמי. הוא ראה והשיג את מגמתה הכללית של התורה. ומתוך כך היה מסוגל לראות גם כיצד כל הפרטים יוצאים מכללותה של התורה, מקושרים ומבטאים את אותה מגמה כללית שאותה רצתה התורה לממש בחיים.
על כן היה יכול לדרוש מעצמו את כל המידות שהתורה נדרשת בהן, בין בהלכה ובין באגדה.
כל מה שהיה דורש היה מונח בתורה ממתן תורה.
הדרשה של המידות, אינה מתחילה מהצורה הפורמלית של הדרשות. השואה חיצונית של שתי מילים תתן לנו גז"ש ללא פשר.
להפך, רבי עקיבא ראה בעיני רוחו את התוצאה של הדרשה. ומתוך כך השקיף על המידות וידע לבחור את המידה, שממנה יוכל להגיע אל התוצאה שהיא אמיתתה של התורה באופן כללי ובאופן פרטי.
על פי זה מבינים אנו יותר את דברי ר' יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ג' אות עג) אומר: "אפשר כי היו לתנאים סודות על פיהם דרשו...".
היום אין לנו מי שמסוגל לראות את כל התורה כולה ביסודה הכללי המגמתי, ומתוך כך לראות את כל הפרטים היוצאים מהכלל ומבטאים אותו בחיים.
על פי דברי הרב קוק, רק ראיה זו הקרובה לרוח הקודש, מאפשרת לדרוש במידות שהתורה נדרשת בהן. היום נשארנו רק עם הקליפה החיצונית של הדרשות, עם הצורה הפורמלית שלהם. על כן ננעלו בפנינו דלתות הדרשה.
ממוצא דבר נלמד כי יש מסלול המאפשר פתיחה מחודשת של דרישת מידות שהתורה נדרשת בהם.
הדבר תלוי בהתעלות תלמידי חכמים למדריגה שבה כל התורה מושקפת להם באופן כללי ובאופן פרטי. מתוך כך יוכלו לחזור ולהתבונן במידות שהתורה נדרשת בהן.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

ארבעה סיפורי תשובה (1)


השבוע נתמקד בארבעה סיפורי תשובה, על השווה והשונה ביניהם:
א. רבי אלעזר בן דורדיא
ב. הזהיר במצות ציצית
ג. תשובתו של מנשה
ד. תשובתם של נתן צוציתא (מר עוקבא) ורבי מתיא בן חרש

להורדת הקובץ לחץ כאן

יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

גדולה תשובה (2)


שיעור בסוגיית "גדולה תשובה"
להורדת שיעור השמע לחץ כאן
להורדת דף מקורות להרחבה בנושא "כסא הכבוד" לחץ כאן

על גבי הידיעה שיש תשובה, וההבנה המשותפת לכולנו של התשובה, השאלה היא: מה התשובה פועלת מעבר לערכה העצמי? מה הוא הערך המוסף של התשובה?
אמנם למעשה מתברר תוך כדי הלימוד שהשאלה היא: 'מה זאת תשובה?' 'מה היא מהות התשובה?'
פעולתה של התשובה (כל מר כדאית ליה), מגלה את הערך והמשמעות העצמיים המהותיים שלה.
כך היא דרכה של תורה בכלל ושל חז"ל בפרט, לדבר על העצמות והמהות דרך ההופעות והפעולות. לשון הקודש היא שפה של פעלים ולא שמות עצם.
לא רק רק כך אנו מבנים כל דבר, וזה כל מה שאנו יכולים להבין בכל נושא, אלא שהבנה כזו היא הבנה פנימית וחיה, רוחנית וממשית. נסיון להבין בכינון ישיר, בלטישת עיניים אל עצם קרביהם של החיים, ולהגדיר באופן מושגי מופשט, מוליד הבנה מגשימה ואוביקטואלית, מקטעת מפרידה.
השוני שבין התשובות : ההערה לתשובה. מה היא פועלת. מרחב הפעולה. אופן הפעולה זמן הפעולה.

שאלות למחשבה:
א.מה ציפית לראות ב'גדולה תשובה' ולא ראית?
ב. מה חסר לך ב'י"ג מידות התשובה'?
ג. הוסף 'גדולה תשובה' משלך
ד. מה היחס של דברי חז"ל אלו על התשובה למשנות התשובה של הראשונים והאחרונים שאתה מכיר?
ה. האם אפשר להבין שחז"ל התכוונו בדבריהם על התשובה כמביאה רפואה, אריכות ימים, ובכלל, כפשוטו?

דוגמאות מתוך הלימוד:
א. רבי חמא בר חנינא: שמביאה רפאות (רפואה) לעולם – תיקון של קלקול. שיבה לבריאות המקורית. מנגנון טבעי אימננטי של שיקום והבראה עצמית של היחיד, ומכוחה תשובתו של העולם כולו.
מרחב הפעולה – האדם והעולם (הארץ) אופן הפעולה – טבעי, ממילאי, אימננטי.
הראיה מהפסוק: ד' הוא הרופא למשובה בעקבות התשובה. כלומר הרפואה אינה טבעית. אמנם המהר"ל בנתיב התשובה רואה בכך את ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה.
הבחנה בין תשובה מאהבה [מחיקה] מיראה [רפוי] יסורים [הכרח]

ב. רבי לוי: שמגעת עד כסא הכבוד – לא תיקון אלא שכלול ואף פריצה אל מעבר לאופק החיים האנושי הטבעי הארצי העולמי. או שמא, העמקת התדבקות ויניקה מהשורש הקדום של האדם ושל העולם (כסא הכבוד נברא קודם העולם / עולם המלאכים / עולם הבריאה / שורש הנשמה). תשובה הפותחת אופקים ומוציאה את האדם או למסע שורשים או למעוף של התעלות רוחנית מרקיעה שחקים אל המלכות האלהית המתבססת על ידי תשובת האדם.
הבחנה בין יחיד לצבור - אמנם היחיד מגיע בתשובתו 'עד ולא עד בכלל', ורק הצבור מגיע בה 'עד ועד בכלל'.
מרחב הפעולה – השמים (העולמות הרוחניים) / תהום (עומק רום ועומק תחת). אופן הפעולה – פנימי רוחני מיסטי
הראיה מהפסוק – עד ד' אלהיך = כסא הכבוד

ג. רבי יוחנן: שדוחה לא תעשה שבתורה – התשובה מקלקלת את השורה, פורצת את הסדר והחוק המוסרי האינטואיטיבי, והמשפטי ההלכתי. התשובה היא מעל התורה (שאלו לחכמה לנבואה לתורה). התשובה אינה 'מצות ד'' אלא 'רצון ד'' ואל מולה גם ד' חורג ממצוה לרצון, מדין לחסד, לאהבת חינם. באשר חוק התורה הינו חוק הטבע, התשובה עושה את הבלתי אפשרי, פורצת עיקרון הנמנע המוחלט (רמב"ם), כהחזרת רגל קטועה, כתחית המתים.
מרחב הפעולה – שמים. מטאפיזי. החוקיות. אופן הפעולה – נס
הראיה מהפסוק – דימוי נבואי (יחזקאלי) אופייני חריף של הזזוגיות בין כנס"י והקב"ה.

ד. רבי יונתן: שמקרבת את הגאולה / שמביאה את הגאולה – התשובה היא תנועת שחרור, תנועה המצטרפת לתהליכים שמימיים וארציים ומחישה את הגאולה, או תנועה שהיא היא לב ההתרחשות של הגאולה. התשובה היא ההתגלות של מגמת הגאולה של ההתעלות וההשתלמות של העולם והעולמות.
מרחב הפעולה – הכלל (ישראל אנושות הקוסמי המטאפיזי) ולא רק הפרט. אופן הפעולה – טבעי / נסי
הראה מהפסוק – לשבי פשע - דוקא התשובה על הפשע – המרד היא המביאה / מקרבת את הגאולה

ה. ו. ריש לקיש: שהופכת זדונות לשגגות (מיראה) שהופכת זדונות לזכויות (מאהבה) – התשובה מיראה מבררת שכל זדונות האדם הם שגגות. המצב האנושי הוא של שגגה. המזיד הוא יומרה ילדותית חסרת כיסוי. התשובה מאהבה מבררת שכל זדונות האדם הם זכויות. החפץ העמוק של האדם הוא טוב ולטוב והזדונות הם ביטויים מסובכים שלו, ולא רק ששורשם טוב הוא אלא גם תולדתם (בעולם ובאדם) טובה מאוד. התשובה מ'אהבה רבה' לא רק מוחקת את הזדון (בנים שובבים) אלא מתקנת ומהפכת אותו לזכות.
מרחב פעולה – האדם.

ז. ר"ש ב"ר נחמני בשם רבי יונתן: שמארכת שנותיו של אדם – מחלצת את חיי האדם מקיצורם – קוצר רוחם, נשימתם הקצרה, עצבנותם ולחצם, ומביאה אותם לאריכות רוח, לאריכות אפיים, לישוב הדעת. מחלצת את חיי האדם משעבודם לעבר ומהמרדף אחר העתיד, ומשכינתם לבטח בהווה, בנצח, באמונה ובאהבה, בעולם שכולו ארוך.
הבחנה בין ההתפייסות האלקית לאנושית.