'כבדות לב' וחזרה בתשובה | הרב חיים וידל [1]
כבר בהתגלות בסנה בפרשה שעברה הקב"ה אומר למשה שהוא יחזק את לב פרעה והעסק יהיה מאוד לא פשוט, מאוד מסובך, בפרשה שלנו הקב"ה שוב חוזר על זה, וכשמתחילות המכות מסתבר שזה באמת עובד, פרעה מכביד את לבו. בחמשת המכות הראשונות כתוב "ויכבד פרעה את לבו" בחמשת האחרונות כבר כתוב "ויחזק ה' את לב פרעה", ולמרות שפה ושם נראה שפרעה קרוב לשבירה ברגע שהסכנה מפסיקה לרחף הוא חוזר לעמדה שלו. במכת בכורות פרעה נשבר ומגרש את עם ישראל אבל למרבית הפלא זה לא המילה האחרונה, אחרי שעם ישראל יוצא ממצרים ה' שוב מחזק את לב פרעה ופרעה השבור והרצוץ קם כמו עוף החול מתוך מצרים החרוכה ויוצא לרדוף אחרי בני ישראל וגם כשהוא רואה את הנס הגדול של קריעת ים סוף במקום להפנות עורף הוא רץ קדימה.
כשמסתכלים על כל הסיפור הזה זה דיי מוזר, כל הסיפור של יציאת מצרים מוצג כמין סרט, יש במאי שנותן הוראות והכול ידוע מראש, לפרעה יש תפקיד והוא ממלא אותו, והשאלה היא למה גאולת מצרים צריכה להתרחש באופן כזה של עימות חריף הרסני ומחריב שבו יש התנגשות בין משה לפרעה, בין ישראל למצרים, ופרעה שהוא התמצית של כל המעצמה המצרית אמור להכביד את לבו? מה הנקודה כאן? למה יציאת מצרים שהיא אם כל הגאולות, צריכה להתרחש באופן כזה? זה סרט כי אף אדם נורמאלי לא היה מחזיק מעמד אל מול ההתרחשויות, עבדיו של פרעה כבר גמורים ומפורקים, העם כבר מיואש לגמרי, ופרעה עומד לבד מול משה, מול עם ישראל, מול הקב"ה.
הייתי רוצה להבין דרך המדרשים מה זו 'הכבדת לב' בהנחה שזה אומנם קורה לפרעה אך יש פה משהו שקשור לחיים שלנו. בדרך כלל הכבדת הלב מעוררת התקוממות, השאלה הפשוטה היא השאלה המוסרית, איך אדם שנשללה ממנו הבחירה החופשית אמור לשאת באחריות ולהיענש? אבל אפשר להגיד שיש גם שאלה קודמת, שאלה הרבה יותר מהותית. הבחירה החופשית של האדם היא המהות שלו, ויש הבדל עצום בין לשדד מערכות טבע שאין להם מודעות וממילא הם עובדים על פי איזו חוקיות, לנו לפחות זה נראה כדבר טכני, אבל הכבדת הלב של אדם במשמעות הפשוטה של נטילת הבחירה החופשית וקיבוע מוחלט שלו ששום התרחשות לא תשפיע עליו, זה לא נס רגיל, יש כאן פגיעה במהות של האדם, האדם זה הבחירה החופשית וברגע שאתה לוקח לו את הבחירה החופשית הוא כבר לא בן אדם. בעיני זו שאלה יותר חריפה, אחר כך אפשר לשאול למה הוא מקבל עונש. עצם העובדה שאנחנו חיים בעולם שבו אדם יכול לקום בבוקר ולחשוב שהוא מתפקד כרגיל ובעצם הכבידו את ליבו, וכל מה שיקרה עכשיו הוא לפי איזה שבב שהכניסו לו לראש, הוא לא מתנהל על פי שיקול דעת אלא על פי איזה חוקיות שרודה בו, זה דבר מפחיד. אני חושב שזאת השאלה המהותית, איך אנחנו אמורים לקבל, להתייחס, לזה שהבחירה החופשית של האדם יכולה להישלל ממנו. דרך המדרשים נראה שזה לא רק לפרעה, זו פרוצדורה אלוהית שיכולה לבוא לידי ביטוי בכל מקום ובכל זמן ובמובן מסוים אצל כל אדם.
המדרש הראשון לכאורה לא מתייחס אך אולי בכל זאת ניתן לראות בו איזה רמז-
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו" הה"ד (משלי כז) "כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם"... ד"א- כובד אבן אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמה דתימא (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר (הושע ב) והיה מספר בני ישראל כחול הים, שנטלתי אותם בעולם ואמרתי (זכריה ב) כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, ר' יהושע אומר תקון סופרים הוא עיני כתיב, ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא היה יכול להצילן ועמד עליהן והרגן, הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו[2].
הקב"ה כיבד את עם ישראל, קרא להם אבן שהיא דבר יציב, מוצק, מוחלט, סלע התשתית של המציאות. הקב"ה גם הרבה את עם ישראל כחול הים ואחרי כל זה הם פשעו והכעיסו אותו ומצד הדין הוא רצה לכלות אותם ולכן שיעבד אותם במצרים, אך למה הוא גאל אותם? בגלל פרעה הרשע, כי אם הקב"ה היה משאיר אותם במצרים פרעה היה אומר שהקב"ה לא יכול להוציא את עם ישראל, פרעה הוא תמצית הגאווה והיוהרה האנושית והוא היה חושב שהוא ניצח את הקב"ה, ואת זה הקב"ה לא יכול לסבול.
נקרא את המדרש הבא שאומר אותו דבר רק בסגנון אחר וננסה לפצח את האמירה כאן-
ד"א כי אני הכבדתי את לבו הה"ד אמרתי אפאיהם [אשביתה מאנוש זכרם] (דברים לב). מהו אפאיהם אמרתי באפי איה הם, דבר אחר אפאיהם אמרתי באף שהכעיסו לפני איה הם לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם, ומי גרם להם שיצאו משם לולי כעס אויב אגור (דברים לב)[3].
ברור לחלוטין שמבחינת ההיגיון שלו המדרש הזה הוא כמו המדרש הקודם, לולי הכעס של פרעה, לולי אותה אמירה של "לא היה יכול להצילן ועמד עליהן להרגן" עם ישראל לא היה יוצא ממצרים, לא היה נגאל, ממחר נתחיל לעשות "מי שברך..." לפרעה, מגיע לו, לפי המדרשים האלה בזכותו אנו חיים, לומדים וקיימים. אך איפה כאן הכבדת הלב? חז"ל מסבירים כאן מה זה הכבדת לב פרעה, אך הם לא מסבירים את זה בצורה הרגילה אלא בצורה מיוחדת. מהו הגילוי של ליבו הכבד של פרעה במדרשים הללו?
הכבדת הלב של פרעה היא יכולת העמידה מול ההתגלות האלוהית, מול משה ואהרון, מול הניסים והאותות, ולא לספור אותה, הכבדת הלב של פרעה היא ההתעצמות בעמדה הראשונית שלו, הוא לא פתוח, הוא לא קורא את התמונה, הוא לא רואה את המציאות החרבה. פרעה מעמיד עמדה של לב כבד, לב אטום, לב סגור, איזה קיבעון אובססיבי, שום דבר שיקרה לא מזיז אותו מהעמדה שלו. איך מתבטא הלב הכבד של פרעה? באמירה החוצפה, הנואלת, ההזויה, אני ניצחתי את הקב"ה.
הייתי אומר דבר נוסף, הרי מהמדרש נשמע שהכבדת הלב היא נתינת משקל ללב של פרעה, לטענה של פרעה. המדרש מתאר שמצד מידת הדין הקב"ה רצה לכלות את ישראל, הקב"ה רצה לסגור את הפרויקט הזה ולהשאיר אותם במצרים, ומה הייתה הטענה כבדת המשקל שגרמה לו להוציא את עם ישראל ממצרים? ההתגרות וקריאת התגר של פרעה. כלומר הכבדת לב פרעה היא נתינת כבוד לפרעה, התייחסות לטענה שלו. אבל במחשבה שנייה אפשר לשאול מי גרם לפרעה להיות מסוגל לעמוד מול ההארה האלוהית ולומר את דברי ההבל האלה? ה' על ידי הכבדת לבו. אם מפרשים את זה ככה יוצא כאן דבר מאוד מוזר, יש כאן שני התרחשויות שלא מתחברות, עם ישראל אכזב את הקב"ה והקב"ה החליט שהוא לא מוציא אותם ממצרים, ועכשיו הקב"ה מכביד את ליבו של פרעה כדי שהוא יגיד שהקב"ה לא יכול להוציא את עם ישראל כדי שהקב"ה יוכיח שהוא כן יכול להוציא אותם. כל הדבר הזה מיותר, הקב"ה ממלכד את עצמו, הוא זה שמייצר את הטענה שהוא לא יכול כדי להזים אותה. הקב"ה יוזם את הטענה של פרעה כדי שהוצאת עם ישראל ממצרים תהיה דווקא באופן כזה, באופן של עימות עם האמירה של פרעה, כאשר ברקע מצד הדין, הצדק, ההיגיון, אין למהלך של יציאת מצרים שום מקום.
איזה היגיון יש בזה? מה חז"ל באים להגיד פה? ברור שדרך המבנה הסיפורי הזה חז"ל רוצים להגיד אמירה מאוד ברורה. פרעה מייצג את העמדה האנושית, הרציונאלית, הטבעית. עם ישראל מייצגים את החלום, את התקווה, את השאיפה להתרומם מעל הטבע, להשתחרר מרדיית האינסטינקט ולהתעלות אל הנשמה, וכמו שהמדרש מציג זה בלתי אפשרי, עם ישראל לא מסוגלים, אם אנחנו מתבוננים בציבור הגדול הזה, בני ישראל לפני יציאת מצרים, הם לא נמצאים בעמדה נפשית ורוחנית שמסוגלת לפרוץ, לצאת ממצרים זה לא לצאת מטריטוריה גיאוגרפית, זה לצאת מן המצרים, לצאת מן הטבע, לפרוץ את המעגלים הסגורים ואת התפיסה הטבעית של העולם, זה בלתי אפשרי. אנחנו יודעים שגם במישור יותר ריאלי "חמושים עלו בני ישראל ממצרים"- אחד מחמש, באמת בני ישראל לא עלו ממצרים, המיעוט שבמיעוט עלה ממצרים. הכבדת הלב של פרעה היא העמדה הטבעית והרציונאלית של האדם, פרעה אומר שהיומרה הזאת לא תיתכן, היא לא יכולה להצליח, כשפרעה אומר שהקב"ה לא מסוגל הוא מתכוון שהאדם לא מסוגל לפרוץ את האנושיות שלו, זו פיקציה, זו הזיה. יכול להיות שיש כאן הסבר פסיכולוגי להכבדת הלב של פרעה, למה פרעה לא מתרגש מכל המכות? הרי מצרים נחרבת לנגד עיניו? פרעה מתחיל מעמדה אפריורית, יש לו וודאות מוחלטת באדם, באנושי, בטבעי, הוא אדם מאוד חכם וזה ברור לו לחלוטין שאדם לא יכול להוציא את עצמו מהמציאות שבה הוא שרוי, האדם לא יכול להתרומם וגם אם הקב"ה ירים אותו זה לא יעזור כי הוא ייפול רגע לאחר מכן. האדם הוא יצור שהקרקע היציבה שלו היא העולם הזה, זה העמדה הטבעית. באמת אנו רואים שעם ישראל יצא ממצרים אך במדבר הוא עובר ירידות ועליות, אותו הדור לא נכנס לארץ, למעשה כל ההיסטוריה של עם ישראל היא כישלון, אנחנו עדיין לא הצלחנו לעמוד במשימה, פעמיים עברנו חורבן, והאמירה של פרעה עדיין מהדהדת ברקע, האמירה של פרעה היא העמדה הרציונאלית, המפוכחת, הריאליסטית, שיש לה היום אלפי שנות היסטוריה שמחזקות אותה ואומרות ש"האדם לא מסוגל", היומרה של ישראל, של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", של הוויה אנושית שיונקת מן השמיים ולא מן הארץ, שחיה את החיים על פי הנשמה ולא מתוך האינסטינקט, היומרה הזאת היא בלתי אפשרית. והקב"ה מביים את המצב הזה, עם ישראל באמת לא מסוגלים, לא ראויים, ואל מול זה פרעה מעמיד עמדה שהיא לא רק כוחנית, פרעה מעמיד עמדה רוחנית, ודווקא באופן כזה עם ישראל יוצא ממצרים.
אפשר לומר שלמרות שפרעה צודק, למרות שעם ישראל לא ראוי, זה קורה באופן פלאי, ללא שום היגיון, בצורה פשוטה יותר, עם ישראל צריך להיגאל באופן כזה שמוציא מכלל אפשרות פרשנות היסטורית טבעית. עם ישראל מופיע מתוך מצב של חוסר אפשרות, פרעה לא רוצה לתת לעם ישראל לצאת, הוא מזהה איזה פוטנציאל צומח לו בחצר האחורית והוא רוצה לגייס את זה לאג'נדה שלו, גם עם ישראל לא רוצים לצאת, טוב להם עם התרבות המצרית, וההתרחשות הזאת היא למרות הכול, מה שמתרחש כאן הוא פלא, הוא לא נשען על תשתיות טבעיות, הוא לא מסתייע ולא נעזר בהם, הוא למרות ובניגוד לסיטואציה הטבעית, אנחנו לא יצאנו ממצרים אלא הוצאנו ממצרים, כמובן שזה ניכר גם אחר כך, ברור שבמהלך כזה אין זה מפתיע שכבר בשלבים הראשונים מתברר שצריך ללכת דרך מאוד ארוכה כדי להתייצב. לא המציאות השתנתה, המציאות קיבלה דחיפה חיצונית שלא באמת שינתה אותה ולכן אחר כך יש את כל הצרות והסיבוכים שבמובן מסוים ממשיכים עד היום, עד היום קשה לראות את המהלך הזה כטבעי, כל רגע ורגע זה נראה חלום. חז"ל לא מתארים כאן הקפאה של מבנה היסטורי, זה המבנה הבסיסי שנמצא גם עכשיו ובכל שנייה ושנייה מהמציאות ההיסטורית של עם ישראל, עם ישראל לא ראויים, פרעה עומד עם כל העוצמה האדירה שלו, וזה תמיד המאבק.
אפשר דרך זה להבין את הגאולה בדרך הטבע, גאולה זו היא מהלך שהרציונאל שלו הוא שההארה האלוהית לא תופיע בצורה גלויה אלא בצורה טבעית, בצורה שתיבנה מתוכנו, בצורה שהמציאות תשתנה ותתפתח, באופן כזה שמסוגל להכיל את האור.
יש במציאות האנושית, בעיקר במציאות הגדולה הרחבה וההיסטורית, יסוד פלאי שהוא זה שלוקח את כל האנשים והמעשים הקטנים ויוצר מהם משהו מהפכני. האדם בנוי לאבולוציה, אבל יש במציאות גם רבולוציה, מהפכנות, והרבולוציה היא עניין אלוהי, אדם לא יכול להיות מהפכן, אדם לא יכול לחדש, אדם לא יכול להשתנות באופן חריף, האדם הוא כבד לב, כל אחד מאיתנו הוא פרעה, כולנו כבדי לב, כולנו לא מסוגלים לפרוץ את העמדה שבה אנו נמצאים ואף יותר מזה, אנחנו לא צריכים לפרוץ, אנחנו צריכים למצות אותה ומתוך המיצוי שלה אנחנו, התא באורגניזם הגדול שנקרא עם ישראל, נעשה את החלק שלנו והנשמה שמפעמת בגוף הגדול היא זו שתיצור את התהליכים הגדולים, יש כאן הבנה שהאדם הוא כבד לב, הוא מקובע ולא במובן השלילי, אדם לא צריך ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, אדם צריך לזהות את מה שיש בו ולהעמיד עמדה. אחת הסכנות זה המחשבה של האדם שהוא זה שינהל את ההיסטוריה, הוא זה שיפרוץ את הפריצה. המסקנה מכאן היא שזה לא נכון, צניעות, ענווה, פיכחון, זה סוג של הכבדת לב אבל במובן של כבוד, של עמדה מכובדת, עמדה נכונה.
מה חסר בהסבר הזה של חז"ל? אין פה את ההתמודדות למה זה מגיע דווקא לפרעה, השאלה המוסרית לא מקבלת כאן תשובה. התשובה של חז"ל באופן כללי היא שליבו של פרעה הוכבד לא בגלל שהוא כך וכך אלא בשביל, לשם. אם נחזור לתפיסה הפשוטה, ליבו של פרעה הוכבד, הרשעה מתעצמת מול ההארה האלוהית בשביל שכבוד ה', שכבודם של ישראל, יופיע בעולם בצורה הכי חדה, זה לא יהיה התפתחות טבעית מלמטה למעלה, זו לא תנועת שחרור לאומי, זה לא מהלך אידיאליסטי, אלא זה משהו שבנקודה הקריטית שלו הוא בלתי אפשרי מכל בחינה ובכל זאת הייתה כאן התפרצות אלוהית. המדרש בכלל לא מתעסק עם הבעיה המוסרית.
חז"ל כמובן לא מתעלמים מהבעיה הזו-
ד"א כי אני הכבדתי את לבו, א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנא' כי אני הכבדתי את לבו, א"ל ר"ש בן לקיש יסתם פיהם של מינים אלא (משלי ג) אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה, הוי כי אני הכבדתי את לבו וגו'[4].
כאן השאלה המוסרית נשאלת בצורה ברורה, הקב"ה נוטל מאדם את הבחירה החופשית, הוא כמובן לא יכול לחזור בתשובה ובנוסף לכך הוא גם נענש, זה לא רק חוסר צדק, זה ביטול האדם, לאדם שלא יכול לחזור בתשובה אין למה לחיות, אנחנו יודעים שהשלמות של האדם זה האפשרות שלו לחזור בתשובה, זה כל האדם. ריש לקיש מרכך את השאלה, בחמש מכות הראשונות הקב"ה לא עשה כלום, פרעה הכביד את ליבו, ונעילת הלב, נעילת שערי התשובה, היא עונש הגיוני. העיקרון הוא שאדם שמרשיע בצורה חריפה בשלב מסוים עצם ההרשעה החריפה מכבידה ואוטמת את ליבו מפני התשובה, זו לא התערבות אלוהית מבחוץ, זה לא מן פרוצדורה של ענישה, זה מה שהאדם עשה לעצמו. ברור שהחוקיות היא חוקיות אלוהית אבל זו חוקיות, זו לא התערבות. רמה מסוימת של שפלות, של גסות, של זוהמה וטומאה, יוצרת מצב שבו אדם לא מסוגל לחזור בתשובה.
יש בתשובה זו דבר נורא מוזר, עם ישראל צריכים לחכות עשר מכות, המצרים צריכים לסבול, וכל זה בגלל שהקב"ה מתחשבן עם פרעה? הרי הכבדת הלב של פרעה יצרה מצב שבמקום לפתור את הבעיה אחרי מכה או שתיים זה צריך להיות עשר מכות. לכן אני לא חושב שאפשר להפריד את המדרש הראשון מהמדרש השני, המדרש השני מתייחס לדברים ברמה המוסרית הנקודתית אך לא יכול להיות שזה כל החשבון, זה בן אדם שהכבדת הלב שלו גרמה למאות אלפי אנשים למות, לציוויליזציה שלמה להיחרב. לכן אני חושב ששני ההסברים, הכבדת הלב היא בשביל רוממות קרנם של ישראל בעולם ובגלל רשעותו של פרעה, משלימים אחד את השני, לפי ההסבר הראשון עדיין חסר לנו הצד המוסרי, אנו מצפים שגם מהלכים אלוהיים גדולים יעשו באופן שיש בו היגיון מוסרי, גם ההסבר השני הוא לא מספיק, זה הסבר מוסרי נקודתי ברמה של הפרט, וללא המדרש הקודם לא היינו מבינים את ההיגיון הכללי ואז זה נראה דבר נורא, בגלל שיש לקב"ה חשבון עם איזה רשע העולם כולו נחרב ומתמוטט.
נחזור למישור של ההתמודדות המוסרית, מה האמירה כאן? האם אפשר לקבל את זה שיש מצב שבו אדם לא יכול לחזור בתשובה? אני חושב שבשלב מסוים של התגבשות בני אדם כבר לא מסוגלים לשנות את הדעות שלהם, מגיל מסוים אנשים לא משנים את הדעות שלהם באופן משמעותי, אולי קצת קוסמטיקה, אך בשלב מסוים של גיבוש האישיות אנשים מפסיקים להתייחס לעובדות, יש להם את העמדה שלהם שהם מזוהים איתה, זה הם. אדם יכול לתקן חלק או פרט באישיות שלו אבל לתקן את כל האישיות, לעשות מהפכה מקצה לקצה, זה משהו שבדרך כלל שייך לאקטים של תשובה פתאומית שמסתיימים במיתה, זה בלתי אפשרי. כולנו בשלב מסוים של החיים נהיים כבדי לב במובן של קיבעון, שכול מה שיקרה רק יזין ויפרנס את העמדה שלנו ולא יצליח לפגוע בה כחוט השערה. הציור כאן של ההתראה הוא שעד שלב מסוים אנו נמצאים בתהליך של התגבשות, אנו לומדים, משתנים, מעצבים, ולצערנו הרב בשלב מסוים אין לנו אפשרות של חזרה בתשובה במובן הרדיקאלי של המילה, מקסימום לעבור מאיתמר ליצהר, וגם זה במחשבה שנייה נראה לי נועז מאוד. אפשר לראות את זה גם בצורה סטטיסטית, הרוב המוחלט של אנשים גם אם הם עוברים תקופת התבגרות סוערת ומתלהמת בסופו של דבר הם חוזרים לעצמם וחיים בדיוק כמו ההורים שלהם, גרים באותה שכונה, מצביעים לאותה מפלגה, ואפילו נראים אותו דבר באיזשהו שלב.
פרעה הוא אדם מגובש, יש לו מפעל חיים, הוא מצרים, ולכן גם במכת בכורות הוא לא באמת נשבר, הוא רק יורד לעמדה אחורית ומכין את הכוחות לרדיפה הבאה. הסיפור של פרעה הוא סיפור אנושי מאוד שבאמת מסתיים רק כשפרעה מת, הוא נלחם עד המוות. התמונה פה היא תמונה סוריאליסטית, התמונה חושפת את העובדה שיש משהו באדם שאפשר לראות אותו כמגוחך ונואל ואפשר לראות אותו כהרואי. ובמובן מסוים אני חושב שמשלב מסוים בחיים אדם לא צריך לשנות את דעתו, הוא לא אמור לשנות אותה. אם רוב האנשים אחרי שהם מתגבשים לא מסוגלים להשתנות אולי זה מה שהקב"ה מצפה מאיתנו, אולי הקב"ה מצפה מאיתנו שנילחם עד טיפת דמנו האחרונה על הדעה שלנו גם אם זו לא הדעה המושלמת. אולי דווקא הניסיון של אנשים מגובשים להשתנות כל הזמן הופך אותם ליצורים אמורפיים, חסרי עמוד שדרה. בשלב מסוים אנחנו לא מתפעלים מהעובדות ומעמידים עמדה שמנסה לשנות את המציאות, עמדה שהיא לא עמדה סוקרת, לא עמדה עיתונאית, אלא עמדה יוצרת, עמדה פועלת, באיזשהו שלב העמדה הופכת לעמדה אמונית, עמדה אלוהית שיכולה לשנות את המציאות ולא רק לתאר אותה. כבדות הלב היא עמדה אנושית מאוד בסיסית שמאפשרת לשרוד, שמאפשרות גם למות בכבוד.
אני אתן דוגמא לשני מצבים של כבדות לב. יש את כבדות הלב של היטלר יימח שמו. שנתיים לפני סיום המלחמה היטלר ידע שהוא מפסיד בגדול והוא עשה את הדבר הכי לא הגיוני, הפנה המון משאבים מהחזית של המלחמה לביצוע תוכנית הפיתרון הסופי. דווקא בשעה שהוא היה הכי לחוץ התעצמה והתבררה העמדה האמיתית שלו, התברר שכול העניין כאן הוא להשמיד את היהודים ועל זה הוא הלך, למרות שזה היה לא הגיוני ברמה של מנהיג של מדינה, של צבא, שנלחם וצריך לנצח. והוא לא התפכח ולא נכנע. כמו במצרים, עד שגרמניה נחרבה, גם הוא טבע בתוך כבדות הלב שלו.
ולהבדיל, וזה דבר שאין לי הסבר רציונאלי אליו, ואני חושב שזה דוגמא כמה המחשבה שאנו אנשים רציונאליים בעלי בחירה חופשית ובעלי יכולת להפקת לקחים לא עומדת במבחן המציאות, איך יהודים אחרי השואה יכולים להישאר בחו"ל? איך יכול להיות דבר כזה, כשהשיא שלו זה קהילות יהודיות שמתחדשות בגרמניה. אין דבר יותר הזוי, מוטרף, אבסורדי, מה יותר פשוט מלקרוא את המפה ולהבין שאחרי השואה אין קיום לעם ישראל בגלות, ששואה נוספת היא אפשרות, הרי היה לזה תקדים. ואני לא חושב שאנשים שחיים היום בגלות, ואפילו בגרמניה, הם פחות חכמים מאיתנו, אני גם לא חושב שהם פחות מוסריים מאיתנו, יש כאן משהו שאני באמת לא מבין אותו, שהוא נקרא כבדות לב, קיבעון, המשמעות שלו היא חוסר היכולת של האדם בשלב מסוים של חייו לשנות מצב. יש חריגים כמו בעלי תשובה, עולים חדשים, אך צריך להבין שאלו אנשים מופלאים. אנו יודעים אגב שרוב העליות, החל מהעלייה הראשונה ועד היום, הינם עליות מצוקה, עליות שהאידיאליזם שבהם הוא סיפור כיסוי שעושה את הדברים ליותר נחמדים, מה שדחף את רוב היהודים להגיע זה הקרקע הבוערת מתחת רגליהם ומכיוון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע לארצות הברית הם נתקעו במזרח התיכון. אחרי הפוגרומים הראשונים ברוסיה ב- 1862 שלושה מיליון יהודים היגרו מרוסיה, כמה הגיעו לארץ ישראל? עשרת אלפים.
כבדות לב זה לא איזה קוריוז, זה לא סיפור מצחיק שקרה לפרעה, פרעה הוא התגלמות קשיות העורף האנושית, העקשנות ואולי במובן מסוים גם הגבורה של האדם, היכולת של האדם לעמוד מול המציאות ולא רק מול המציאות הטבעית וההיסטורית, גם מול המציאות האלוהית, הניסית, ולא להתפעל. מצד אחד זה מסר מאוד פסימי, זה מסר שאומר שכבדות לב זה מאפיין של האדם מגיל מסוים. ברמה הפסיכולוגית רוב השיטות החינוכיות החילוניות טוענות שאחרי גיל שלוש החינוך נגמר, זה מאוחר מדי, וזה לא בלתי אמיתי, אנו מכירים בעוצמה של "גירסא דינקותא".
אני מאמין שאין דבר שעומד בפני התשובה, כל אחד יכול לחזור בתשובה, כמו שהרמב"ם אומר, אין דבר כזה ננעלו שערי תשובה, פירושה של נעילת שערי תשובה היא שאנחנו צריכים להנביע משהו יותר עמוק מהמישור הרגיל של התשובה. אומנם זה לא ברור אמפירית, אני לא יכול להוכיח את זה, אך זו מן וודאות, אם תרצו זו כבדות הלב שלי, אם לוקחים ממני את התשובה אז אני במובן מסוים מרגיש שאיבדתי את הטעם של החיים, לכן זו העמדה שלי, ככל שהעובדות יטפחו על פני זה לא יזיז לי, אני מאמין בכוחה המוחלט של התשובה.
אולי זו בדיוק הנקודה, למרות פרעה, למרות ישראל, הנקודה האלוהית שבאדם, במציאות, בישראל, היא לא מסקנה של כל מיני חשבונות והתבוננויות, במובן מסוים כל הסתכלות על העולם מביאה אותנו כאנשים מבוגרים ומפוכחים למסקנות מאוד פסימיות ובכל זאת אנחנו מאמינים. וזו לא אמונה באבסורד, אנו מאמינים כי אנו מוצאים בקרבנו את האמונה באלוהי שבאדם, בחירותי שבאדם, באינסופי של האדם, ביכולת של האדם להשתנות. יש בזה משהו קשה, הייתי אולי רוצה שתהיה יותר הרמוניה בין הוודאות הפנימית שלי לבין המציאות אבל לא בגלל זה אני אפול בפח של לפרשן את המציאות באופן שתתאים לי, אני לא צריך את החיזוק הזה, הקב"ה חיזק את ליבי, הלב שלי כבד כבר. אני חושב שהנטייה לפרשן את הדברים באופן כזה שהם יתאימו לעמדה שלך, לפרדיגמה שלך, הם ביטוי של חולשה. יש פער בין הגלוי לנסתר, גם ברמה ההיסטורית וגם ברמה האישית, אם היינו בוחנים את עצמנו לפי ה"בפועל", לפי ההצלחה המוסרית הממשית, היינו מתייאשים מעצמנו. אך לא צריך לטשטש את הפער, לא צריך לייפות אותו, יש פער עצום בין המצוי לרצוי וזה מצד אחד לא מייאש ומצד שני לא גורם לטייח את הדברים. יש פער חריף מאוד, ישראל לא ראויים, פרעה לא רוצה, ויש את האמונה, לא כמסקנה, לא כספקולציה, לא כדוגמה, אלא כממשות, מציאות פנימית שמפעמת באדם והיא יותר חזקה לא כי היא מכחישה את כל הנתונים אלא למרות כל הנתונים.
יש פה נפקא מינה גדולה לכם כבחורים צעירים, אתם כרגע בשלב שבו אתם יכולים לחזור בתשובה אך אדם צריך לדעת שהוא עלול להחמיץ את האופציה המופלאה של החזרה בתשובה. אולי בהקשר הקלאסי של הדיון זה שיא החופש, שיא החופש של האדם זה היכולת שלו לשלול מעצמו את החופש. יש לכם חירות כל כך גדולה שהיא כוללת בתוכה אפשרות שהמשמעות שלה תהיה חוסר היכולת לבחור יותר. אנחנו לא רק בני חורין, אנחנו בני מלכים. יש שלב בחיים שבו יש התראות, אתה שומע את דבר ה' ואתה יכול לעשות תשובה, אני לא מדבר על קוסמטיקה ושיפוצים שאותם תמיד אפשר לעשות, אני מדבר על הבניה עמוקה, אך משלב מסוים זה בלתי אפשרי, ולעומת זאת אני אומר שזה כן אפשרי, אך ברור שזה מאוד קשה. אפשר אולי להגיד שסטטיסטית זה בלתי אפשרי, אך אנחנו לא יצורים סטטיסטיים, כל אחד מאיתנו הוא בן אדם, אף אחד לא מנהל את חייו על פי נתונים סטטיסטיים, זה איוולת.
יש כאן הבנה מאוד גורלית, מאוד נוקבת, אפילו החירות שלנו לא כפויה עלינו. סרטר אמר שהאדם נידון לחירות, אדם לא יכול שלא להיות בן חורין, מבחינתו זה דבר שלילי, האדם מוכרח להיות בן חורין. כאן אנו רואים אמירה הפוכה, האדם לא נידון להיות בן חורין, האדם זוכה להיות בן חורין אך הוא מסוגל להפקיע מעצמו את החירות, הוא מסוגל לאטום את ליבו ולהגיע למצב שבו הוא מאבד את החירות, את החופש, את האנושי שבו. בעיני זה שיא החופש, היכולת לבחור בחירה שתשלול מאיתנו את החופש, אם זה לא היה ככה עדיין היה משהו שכפוי עלינו, החופש. דווקא מהכבדת הלב אנו רואים שלאדם יש חופש אדיר.
הכבדת לב במישור ההיסטורי זה דבר שקורה, שום קבוצה אנושית לא קראה את הכתובת שהייתה על הקיר, זו מין תכונה אנושית, זה עיוורון, האדם הוא עיוור מלזהות תהליכים מאוד משמעותיים ודרמאטיים. אני אגיד משהו מאוד מזעזע אך אי אפשר שלא להגיד אותו, למה לפני השואה יהודיים, תלמידי חכמים, רבנים, לא ראו את הכתובת שהייתה על הקיר? הרי זה לא הוסתר, היטלר מעולם לא הסתיר את הכוונות שלו, מגיל אפס הוא כתב ופרסם את הדברים. זו כבדות הלב של יהדות גרמניה שהרגישה הזדהות ונאמנות עצומה לתרבות הגרמנית. אני לא אומר את זה כדי להאשים, חס וחלילה, להפך, אני רוצה להראות שיש כאן משהו מטאפיזי, יש כאן משהו שאני לא יודע אם האדם יכול לפרוץ אותו.
כבדות הלב הזאת, שיש לה כמה היבטים, היא נקודה מאוד מהותית בחיים האנושיים. ואולי זה המיוחד בנבואה, היכולת לפרוץ את האופק ההווי, מי שהוא לא נביא הוא בהכרח כבד לב, לא במובן של אשמה אישית עליו, אלא להפך, אם כל גדולי ישראל לא עשו את זה כנראה שזה בלתי אפשרי. יש כאן משהו שלא נכון להבין אותו כתקלה, ברגע שהתקלה היא טוטאלית כנראה שזה מטאפיזי, הקב"ה ברא את האדם ככה, ברא לו לב כבד שלא מסוגל לראות מעבר לאופק, זה האדם. כאן אני עומד בתהייה, אם זה עניין מטאפיזי אז אין שום סיכוי לשנות את זה, אך בתחושה האישית שלי אני לא מסוגל לקבל את זה, אדרבה, כל מה שלמדנו כאן הוא כדי שנעשה עוד צעד כדי להשתנות, כדי שנחיה חלק יותר גדול מהחיים ברעננות ובצעירות במובן של היכולת לשמוע את ההתראות, להתחדש.
----
[1] סוכם ע"י טל רוזנווסר מתוך שיעור שהועבר בישיבה הגבוהה באיתמר, כ"ט טבת תשס"ז.
[2] שמות רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה א ויאמר ה'
[3] שמות רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה ב ד"א כי
[4] שמות רבה (וילנא) פרשה יג ד"ה ג ד"א כי
