מידות שהתורה נדרשת בהן, הרב מאלי (4)

השבוע נעסוק במידה "קל וחומר". את מידת "קל וחומר" מצאנו כבר בתורה בספר בראשית:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה: הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (בראשית פרק מד ז-ח).

אומרים חז"ל במדרש רבה בראשית פרשה צב פסקה ז:

"הן כסף וגו' תני רבי ישמעאל זה אחד מעשרה קלים וחמורין שכתובים בתורה:
א. הן כסף וגו' השיבנו אליך ק"ו ואיך נגנב?ב. (שמות ו) הן בני ישראל לא שמעו אלי וק"ו ואיך ישמעני פרעה?
ג. (במדבר יב) ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה ק"ו לשכינה י"ד יום.
ד. (דברים לא) הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם ק"ו ואף כי אחרי מותי.
ה. (ירמיה יב) כי את רגלים רצתה וילאוך ק"ו ואיך תתחרה את הסוסים?ו. (שם) ובארץ שלום אתה בוטח וק"ו ואיך תעשה בגאון הירדן?
ז. (שמואל א כג) הנה אנחנו פה ביהודה יראים וק"ו ואף כי נלך קעילה.
ח. (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם ק"ו ואף כי רשע וחוטא.
ט. (אסתר ט) ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודיםוגו' וק"ו בשאר מדינות המלך מה עשו?
י. (יחזקאל טו) הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה ק"ו אף כי אש אכלתהו ויחר".

הבסיס של קל וחומר שבתורה

הקל חומר הראשון מבוסס על כלל פסיכולוגי התנהגותי.

בני יעקב אומרים לשליט מצרים (יוסף), אם החזרנו לך כסף שהיה אצלנו במקרה – הכסף שנמצא באמתחותינו, הוכח לעין כל כי אנו אנשים ישרים מאד. קל וחומר שהיושר שלנו לא מאפשר לנו לגנוב את גביע הזהב שלך.

כשאנו בוחנים את כל הדוגמאות לקל וחומר שהביא רבי ישמעאל מהתורה המכנה המשותף לכולם הוא שהם בנויים על טבע המציאות.

לעתים זהו הטבע של המציאות הפיזית: "כי את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים". יכולת הריצה שלך מוגבלת. היא לא עמדה בפני הרצים המהירים. ברור כי מוגבלותך הפיזית לא תאפשר לך להתחרות ולהשיג את הסוסים המהירים.

וכן "הנה [עץ הגפן] בהיותו תמים לא יעשה למלאכה, אף כי אש אכלתהו ויחר [שאינו ראוי למלאכה]. עץ הגפן הוא עץ חלש. גם כאשר הוא שלם, אי אפשר ליצר ממנו רהיטים או כלים. כל שכן כאשר חלקו שרוף שאינו ראוי ליצור כלים.

לעתים מדובר בטבע הפסיכולוגי של האדם. למשל: אם ישראל לא שמעו למשה, והם הרי רוצים להשתחרר ממצרים, איך ישמע פרעה למשה, הרי בודאי אינו רוצה לשחרר את ישראל?

ההגיון העומד מאחרי כל הקלים וחמורים שהביא ר' ישמעאל מהתורה הוא: אם אנו מוצאים תופעה שנובעת מתוך כללי המציאות באופן החלש, קל וחומר שנמצא את אותו כלל טבעי התנהגותי במציאות חזקה יותר.

כאשר יש זהות בסיסית בין שתי מציאויות, ניתן ללמוד ענין מסוים, מאחת לשניה. מעלת הלמד מהמלמד חייבת להיות ברורה מתוך טבע המציאות.

מהו קל וחומר של תורה שבעל פה? השואה בין שני הענינים והעברת  ציווי פורמלי מענין אחד למשנהו. מבלי שנראה קשר מהותי בין הענינים.

אין ללמד מעלה על המלמד מעבר לפרט הדיני שיש במלמד ואין בלמד!

למשל "ומה אמה עבריה שאינה נקנית בביאה, נקנית בכסף, אשה לבעלה שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף".

האם יש כאן קשר מהותי, מישור שוה של התיחסות שפרט דיני אחד מעיד כי האחד קל מחבירו והשני חמור על כן נעביר את הדין שבקל לחמור?

לכאורה אין מעלה לאשה על שפחה כנענית מעבר לפרט ההלכתי שהיא מתקדשת בכסף.

האם נוכל למצוא בקו"ח של תורה שבעל פה את העיקרון של מעלה עצמית של הלמד על המלמד, ומעבר לכך את מישור ההתיחסות השוה?

המקור הרוחני של קל וחומר

הרב קוק בעולת ראיה (ח"א עמ' קפ) אומר כי שני החלקים, הקל והחמור מקבלים את משמעותם בתור קל וחמור רק כאשר אנו מעמידים אותם זה לעומת זה.

כך הדבר נוהג גם במציאות בכללה. הגודל נחשב גדול רק בהשואה לקוטן, וכן להפך.

"מקל וחומר,  הקל והחומר בערכי התורה הוא כמו הגודל והקוטן במציאות הכללית, המוחשית והערכית. אם לא הגודל לא נודע לנו הקוטן, ואם לא הקוטן לא נדע את הגודל, כי הם ערכים שהם נמדדים דוקא זה לעומת זה, וכמו כן הוא הקל והחומר. לולא מדת הקל לא ידענו הערכה למדת החומר, ולולא מדת החומר לא ידענו הערכת הקל. רק זה לעומת זה הם נשקלים, קל לעומת חומר, וחומר לעומת קל".

נראה כי הרב קוק חושב כי אף בקו"ח ההלכתי נוצר לנו פער של גדול וקטן בהשואה בין פרטי הדינים. [לפיכך יהיה זה אתגר להבין בכל קו"ח את החומרה המהותית שנוצרה ב'למד' בעקבות ההשואה אל ה'מלמד' הקל!].

לאחר הגדרה זו מבאר הרב את השורשים הרוחניים של קל וחומר. בדרך כלל רגילים אנו לחשוב כי הקל הוא פעוט ערך והחמור הוא החשוב יותר.

לדעת הרב קוק ההפך הוא הנכון.

הקל הוא החשוב הרחב והגדול. הקל הוא המגמה של רוח גדולה של התפשטות של טוב וחסד ללא מגבלות.

ואילו החמור הוא הדבר הקטן יותר הנתון במגבלות. החמור הוא מגמת ההגבלה הצמצום שבחיים!

"ובכללות מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב, להרבות אור קדש, ולהגדיל תורה ומצוה ולהאדירה. שם הענג הוא ההולך ומניע את כל התנועות שבמעשה, והכל הוא קל.

והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער ומניע את כל מה שיש בחיים ובהויה משום גסות ומשום הפרעה. וקבלת עול מלכות שמים באה בזה להרשים את כל רשימת קדשה".

לפי דברי הרב, הלימוד של הקל וחומר משמעותו, כי אם אנו מוצאים בתוך נטית ההרחבה וההתפשטות חומרא - דין המגביל אותה, כל שכן שנמצא אותה חומרא – דין, במידת החומר המוגבלת ומצומצמת.

וכן אף להפך אם נמצא בתוך הדין החמור קולא, בודאי נמצא אותה בתוך המגמה המתפשטת.

היחס הנוצר בין שתי המגמות מגמת ההתפשטות הקודש והחיים לעומת המגמה המגבילה יוצרת איזונים המאפשרים חיים ללא פרצות והריסות. מעבר ההלכות מהקל לחמור ומהחמור לקל יוצר מערכת הארמונית המאפשרת זרימה נכונה של הבריאה:

"ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה של  המדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים,  העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר".

בעיות בקל וחומר

מסכת עירובין דף יג/ב: "תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים.

אמר רבינא אני אדון ואטהרנו: ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן.

ולא היא מעשה קוץ בעלמא קעביד".

האם הקל וחומר תקין? אם לא, במה אינו תקין?

הסביר רש"י ומה נחש שממית - אדם ובהמה, ומביא טומאה בעולם: טהור - כשמת, דהא שמונה שרצים כתיבי: שרץ שאינו ממית, קו"ח שהוא טהור.

הבסיס לקל חומר הוא הגדרה של תכונה מהותית חמורה בנחש – הוא ממית. לעומתו השרץ קל מפני שאין לו אותה תכונה חמורה. השרץ לא ממית. למרות המהות החמורה שיש בנחש, הוא אינו מטמא [שהרי אינו מח' שרצים] קו"ח ששרץ שאין בו אותה מהות חמורה - הוא לא ממית, קו"ח שיהיה טהור.

התשובה מדוע קו"ח זה אינו נכון היא "ולא היא מעשה קוץ בעלמא קעביד".

העובדה שהנחש ממית אינה מהותית וחמורה בנחש מפני שהנחש הוא רק כמו קוץ שדוקר. העובדה שקוץ דוקר אינה מגדירה שום הגדרה של חומרה בקוץ.

נראה כי רוצה לומר שיש כאן חלק מהטבע הפועל ללא כל התיחסות לפרט הזה או הבעל חיים הזה הנקרא נחש.

תוספות עירובין דף יג/ב שאל: מה חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו במפורש?

מה לנו לעשות חריפות של הבל?

רבינו תם טוען כי הקו"ח אינו בא לסתור דין מפורש בתורה. אכן שרץ טמא. הקו"ח רוצה ללמד לגבי דין שאינו מפורש בתורה.

שרץ מטמא במגע. האם נבלת שרץ תטמא במשא?

נבלת נחש אינה מטמא במשא, נלמד מכאן בקו"ח שאף שרץ לא יטמא במשא [דוקא].

לדעת רבינו תם, למסקנה הקל וחומר לא מלמד כי שרץ אינו מטמא במשא. אך הדין נכון!

שרץ נלמד בהיקש מנחש שהוא לא מטמא במשא!

[עיין שם בתוס' שמקשה על ר"ת ומתרץ ובתוס' רא"ש מביא אפשרות נוספת לקו"ח]

המהר"ל בדרוש על התורה מבאר כי לכל דבר במציאות יש בחינות לטהרה ובחינות לטומאה בעצם מהותו. אף שיש בו צדדים של טהרה, התורה טמאה אותו.

אף בעולם הטבע כל דבר מורכב מכמה יסודות אלא שיסוד אחד גובר בו על שאר יסודות.

"...מה שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים הוא לעמוד על מהות השרץ בכל בחינותיו, אשר יש לו צד בחינה לטהרה מצד הלמודים ההם ועם כל זה התורה טמאתו".

בספר שם משמואל פרשת מצורע - שנת תרע"ו הוסיף ביאור:

ונראה בטעמו של דבר דהנה ידוע שמפאת עירוב טו"ר אי אפשר שימצא דבר שיהי' כולו טוב או כולו רע אלא הכל בתערובת, ומ"מ כמו שהעולם נידון אחר רובו, כן בדברים האסורין והמותרין נדונין אחר הרוב שבהם, ובדברים המותרים הרוב הוא חלקי ההיתר ומיעוטי חלקי הרע בטלין ברוב החלקים של היתר, ובדברים האסורים הוא להיפוך שרבו בהן חלקי האיסור על חלקי ההיתר וחלקי האיסור גוברין.
... תנא תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. ונראה לפרש דטעמי טומאה הם מקבילים לחלקי רע וטומאה שבו וסומכוס הי' מוצא בו במספר ארבעים ושמונה ניצוצי טומאה ע"כ עלה בידו גם עפ"י נגלה מ"ח טעמים, וכן נמי על דבר של טהרה הי' מוצא בו מ"ח ניצוצי טהרה, ע"כ עלה בידו גם עפ"י נגלה מ"ח טעמי טהרה, כבזוה"ק (ח"ג רמ"ד ע"ב) דהתלמוד עפ"י הסוד סדרו אותו ועפ"י שנים עדים יקום דבר הנגלה והנסתר.
וכן נמי אותו תלמיד ותיק שהי' מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים, היינו שמצא בו במספר מאה וחמשים ניצוצי טהרה, ומ"מ איננו אומר שמותר, כי לעומת ניצוצי טהרה יש בו ניצוצי טומאה מרובין מהם. וזה עצמו הענין שאין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, היינו שיודע למצוא חלקי טהרה שבו, אבל לא סוף דבר שיטהרנו לגמרי שהרי לעומתם מוצא חלקי טומאה מרובים מהם, ואולי ראיתי פי' זה באיזה ספר: