> להבנתי רבי אליעזר ורבי יהושע מייצגים שני דרכי התמודדויות שונות, אך לא סותרות, אלא דווקא משלימות להתמודדות עם ראש השנה. ראש השנה כיום דין, הוא אירוע גדול ומכונן, אך הוא יכול להביא את האדם דווקא למקומות הכי נמוכים. > כאשר אדם מעמיד את עצמו לדין, בוחן באמת האם ראוי שהוא יחיה עוד שנה, האם עם ישראל או העולם צריכים לממן את כל האוכל, השתייה, וכו' שלו, את כל הכשלונות והרע שבו, רובנו, אם נהיה כנים, נענה שלא. אין לנו הצדקה לעוד שנה, אין בנו מעשים, גדול הרע על הטוב, החושך על האור, והטמא על הטהור. דווקא השיא, לדון את עצמי לעוד שנה של טוב, מתהפך לתחושה אקזיסציאליסטית של ניכור מעצמי, של מאיסה בי וביכולות שלי. התחושה שלי היא שראש השנה לא מביא אותנו לכך כי אנו לא כנים, אך במהותו זהו יום מפחיד בעוצמות שלו, דבר שלא תמיד עושה לנו טוב. > רבי אליעזר ורבי יהושע מייצגים שני דרכי התמודדות עם קושי זה: > רבי אליעזר- מייצג את האוניברסאליות, העולם, המטאפיזיות, בדבריו יש תחושה שראש השנה הוא יום שקרי, כי ברור לכולם שהדין הוא לטובה, שהקב"ה רוצה לזכות את בניו. זוהי תפיסה של האדם החוטא כמזהה עצמו עם הטבע (אדם-נטורה), האני בתפיסה זו הוא אני כחלק מכלל שהוא גדול וטוב. התחושה כאן היא שיכול להיות שאני לא ראוי להמשיך לחיות עוד שנה, אך אני חלק מכלל (עם ישראל, אנושות, וכו') שהוא טוב וקדוש, הוא פועל טוב בעולם, ואני כחלק ממנו ראוי וצריך להמשיך את מי שאני דרך הכלל בעולם הזה, לקחת חלק בפרוייקט של תשעג'. עבודת אלול ועשרת ימי תשובה אצל רבי אליעזר היא השופר, היא היכולת להכלל בתוך הקול הזה, שהולך ממעמד הר סיני, ועד סוף כל הדורות, תקע בשופר גדול לחרותינו. השופר מכיל אותך, ולא אתה צריך לעשות את המהלך אליו. הקול מגיע אלייך בלי שאתה צריך לשנות את עצמך, אתה כמי שאתה, בהגדרתך כחלק מהכלל, נידון לטובה. > רבי יהושע מדגיש דווקא את הרוחני, הישראלי. זהו סוג אדם, או צד באדם, שהוא הרבה יותר רוחני ועקרוני, (אדם- פרסונה), זהו אדם שהזיהוי שלו את עצמו הוא דווקא במהלך, בדרך. נכון שאני לא עשיתי הרבה טוב, ונכון שעשיתי הרבה רע, אך אני בתהליך, בהתקדמות, אני על ציר. הזכות שלי להמשיך עוד שנה היא כי אני יודע שניתן לתקן, כי אני מאמין שזדונות יהפכו לי לזכויות- ממש. ואולי גולת הכותרת של תחושה זו היא כי אני מאמין בעצמי, אני מאמין שאני אדם מיוחד, כמוני לא היה, וכמותי לא יהיה, ואת המיוחד שבי, את האני שלי, את האות שלי, עוד לא הצלחתי לזכך ולהוציא לעולם, עוד לא נתתי את מה שאני, אני צריך עוד זמן כדי להיות מי שאני, ורק אם אמשיך בפרוייקט, אוכל בעזרת המון עבודה קשה- להצליח. עבודת אלול ועשרת ימי תשובה לפיו היא עבודה של סליחות, של התכווננות, של רצוא ושוב, עבודה סזיפית שלא מפסיקה להאמין בעצמה, בדרכה, וביכולותיה להשתנות. > כמובן שאלו רק ראשי פרקים לתועלת ההבנה והדיון. > > יום טוב, ראם.
> להבנתי רבי אליעזר ורבי יהושע מייצגים שני דרכי התמודדויות שונות, אך לא סותרות, אלא דווקא משלימות להתמודדות עם ראש השנה. ראש השנה כיום דין, הוא אירוע גדול ומכונן, אך הוא יכול להביא את האדם דווקא למקומות הכי נמוכים.
השבמחק> כאשר אדם מעמיד את עצמו לדין, בוחן באמת האם ראוי שהוא יחיה עוד שנה, האם עם ישראל או העולם צריכים לממן את כל האוכל, השתייה, וכו' שלו, את כל הכשלונות והרע שבו, רובנו, אם נהיה כנים, נענה שלא. אין לנו הצדקה לעוד שנה, אין בנו מעשים, גדול הרע על הטוב, החושך על האור, והטמא על הטהור. דווקא השיא, לדון את עצמי לעוד שנה של טוב, מתהפך לתחושה אקזיסציאליסטית של ניכור מעצמי, של מאיסה בי וביכולות שלי. התחושה שלי היא שראש השנה לא מביא אותנו לכך כי אנו לא כנים, אך במהותו זהו יום מפחיד בעוצמות שלו, דבר שלא תמיד עושה לנו טוב.
> רבי אליעזר ורבי יהושע מייצגים שני דרכי התמודדות עם קושי זה:
> רבי אליעזר- מייצג את האוניברסאליות, העולם, המטאפיזיות, בדבריו יש תחושה שראש השנה הוא יום שקרי, כי ברור לכולם שהדין הוא לטובה, שהקב"ה רוצה לזכות את בניו. זוהי תפיסה של האדם החוטא כמזהה עצמו עם הטבע (אדם-נטורה), האני בתפיסה זו הוא אני כחלק מכלל שהוא גדול וטוב. התחושה כאן היא שיכול להיות שאני לא ראוי להמשיך לחיות עוד שנה, אך אני חלק מכלל (עם ישראל, אנושות, וכו') שהוא טוב וקדוש, הוא פועל טוב בעולם, ואני כחלק ממנו ראוי וצריך להמשיך את מי שאני דרך הכלל בעולם הזה, לקחת חלק בפרוייקט של תשעג'. עבודת אלול ועשרת ימי תשובה אצל רבי אליעזר היא השופר, היא היכולת להכלל בתוך הקול הזה, שהולך ממעמד הר סיני, ועד סוף כל הדורות, תקע בשופר גדול לחרותינו. השופר מכיל אותך, ולא אתה צריך לעשות את המהלך אליו. הקול מגיע אלייך בלי שאתה צריך לשנות את עצמך, אתה כמי שאתה, בהגדרתך כחלק מהכלל, נידון לטובה.
> רבי יהושע מדגיש דווקא את הרוחני, הישראלי. זהו סוג אדם, או צד באדם, שהוא הרבה יותר רוחני ועקרוני, (אדם- פרסונה), זהו אדם שהזיהוי שלו את עצמו הוא דווקא במהלך, בדרך. נכון שאני לא עשיתי הרבה טוב, ונכון שעשיתי הרבה רע, אך אני בתהליך, בהתקדמות, אני על ציר. הזכות שלי להמשיך עוד שנה היא כי אני יודע שניתן לתקן, כי אני מאמין שזדונות יהפכו לי לזכויות- ממש. ואולי גולת הכותרת של תחושה זו היא כי אני מאמין בעצמי, אני מאמין שאני אדם מיוחד, כמוני לא היה, וכמותי לא יהיה, ואת המיוחד שבי, את האני שלי, את האות שלי, עוד לא הצלחתי לזכך ולהוציא לעולם, עוד לא נתתי את מה שאני, אני צריך עוד זמן כדי להיות מי שאני, ורק אם אמשיך בפרוייקט, אוכל בעזרת המון עבודה קשה- להצליח. עבודת אלול ועשרת ימי תשובה לפיו היא עבודה של סליחות, של התכווננות, של רצוא ושוב, עבודה סזיפית שלא מפסיקה להאמין בעצמה, בדרכה, וביכולותיה להשתנות.
> כמובן שאלו רק ראשי פרקים לתועלת ההבנה והדיון.
>
> יום טוב, ראם.
מ
מחק